ביום קיץ חם, כששמש הצהריים זרחה בחוזקה, ירד טלה קטן ורך אל הנחל הקריר לשתות מים. הוא חיפש פינה שקטה על גדת הנחל, כופף את ראשו הקטן ושתה מהמים הצלולים בשמחה, בלי לדעת שממש לא רחוק ממנו, במעלה הנחל, עמד זאב גדול ורעב — שמלכתחילה חיפש, כדרכו, סיבה טובה לריב.
“היי, אתה שם, טלה קטן!” נהם הזאב בקול מאיים. “איך אתה מעז לעכור לי את המים? באתי לכאן לשתות מים נקיים, ובגללך הם מלאים בוץ ועננים!”
הטלה הרים את ראשו, רועד מפחד, אבל ענה בנימוס ובשקט: “סליחה, אדון זאב, אבל איך אוכל לעכור את המים שלך? אתה עומד במעלה הנחל, והמים זורמים ממך אלי, ולא להפך. אם יש בוץ במים, הוא מגיע דווקא מהצד שלך, לא ממני.”
הזאב נאלם לרגע, כי לא הייתה לו תשובה. ואז הביט בטלה בעיניים צרות ונהם שוב: “אם כך, זה אתה! בשנה שעברה סיפרת עלי דברים רעים בכל היער. כל החיות אמרו לי שזה היית אתה!”
“אבל אדון זאב,” לחש הטלה בקול רועד, “בשנה שעברה בכלל לא הייתי בעולם. נולדתי רק באביב האחרון, ואני בן כמה חודשים בלבד. איך יכולתי לדבר עליך, אם עוד לא ידעתי לדבר בכלל?”
“אם לא אתה — אז בוודאי אחיך!” רעם הזאב והתקרב בצעדים כבדים, שיניו נוצצות. “ואם לא אחיך — אז אביך, או אמך, או מישהו מהמשפחה שלך! מישהו מכם חייב לשלם. וחוץ מזה, אני רעב מאוד — ואתה נראה בדיוק כמו ארוחת צהריים מצוינת!”
וכך, בלי לחכות לעוד תשובה, זינק הזאב על הטלה המסכן. ומאותו היום יודעות כל חיות היער את האמת הפשוטה: כשמישהו מחליט להיות רע, הוא לא באמת מחפש את האמת. הוא רק מחפש תירוץ.