ביום קיץ חם הלך שועל רעב בשבילי הכפר, מחפש משהו לאכול. לפתע ראה מולו כרם יפהפה, מלא באשכולות ענבים סגולים, עסיסיים ומבריקים. פיו של השועל התמלא רוק. “איזה ענבים נפלאים!” לחש. “בדיוק מה שאני צריך!”
השועל קפץ בכל כוחו כדי להגיע לאשכול הנמוך ביותר — אבל הוא היה גבוה מדי. הוא קפץ שוב, גבוה יותר — ועדיין לא הגיע. הוא נסוג לאחור, רץ וקפץ בתנופה — וכמעט תפס! אבל האשכול נשאר תלוי מעליו, מתנדנד כאילו צחק עליו.
השועל לא ויתר. הוא טיפס על אבן גדולה וקפץ ממנה — ועדיין לא הגיע. הוא ניסה להתנדנד על ענף נמוך — ונפל על האדמה. הוא קפץ עשר פעמים, עשרים פעמים, עד שהתעייף לגמרי ולשונו השתרכה החוצה מרוב מאמץ. הענבים היו פשוט גבוהים מדי.
השועל ניסה מכל הכיוונים: קפץ מימין, קפץ משמאל, אפילו ניסה לטפס על הגדר — אבל הקוצים דקרו את כפותיו והוא ויתר. הוא התיישב, התנשף בכבדות, והביט באשכולות הנוצצים בשמש. הם נראו טעימים מתמיד, וזה רק הגביר את תסכולו.
לבסוף התיישב השועל על האדמה, ניגב את הזיעה ממצחו, הביט למעלה על האשכולות המבריקים, הרים את אפו בגאווה ואמר בקול רם: “פחח! בכלל לא רציתי את הענבים האלה! הם בטח חמוצים ולא טעימים בכלל!” והלך לדרכו בזנב מורם, כאילו לא קרה כלום.
אבל עורב חָכָם שישב על העץ מעליו ראה את כל הניסיונות, וקרא אחריו: “שועל, שועל! אם הענבים באמת היו חמוצים, לא היית קופץ עשרים פעם כדי להשיג אותם!” השועל האדים והמשיך ללכת מהר, בלי להביט לאחור.
בדרך פגש השועל ארנבת קטנה, ששאלה: “מצאת ענבים טעימים בכרם?” השועל ענה מהר: “לא, הם היו חמוצים!” הארנבת קפצה לכרם, טעמה ענב אחד — וקראה בשמחה: “איזה מתוקים!” השועל האדים עד קצה זנבו והמשיך ללכת, מבין עמוק בלבו שהאמת תמיד מתגלה בסוף.