לפני שנים רבות חי מלך שאהב בגדים יותר מכל דבר בעולם. הוא לא אהב לצאת לציד, לא אהב נשפים מפוארים — הוא רק אהב לעמוד מול המראה ולמדוד בגדים חדשים. בארמון שלו היו מאות חליפות, אבל הוא תמיד רצה עוד ועוד.
יום אחד הגיעו לעיר שני נוכלים ערמומיים שהציגו את עצמם כ“אורגים דגולים”. הם סיפרו למלך: “אדוננו המלך! אנחנו יודעים לארוג בד קסום, כה דק ויפה שאי אפשר לתאר! והכי מיוחד בו: טיפשים ואנשים שלא מתאימים לתפקידם — לא יכולים לראות אותו!”
“נהדר!” קרא המלך בהתלהבות. “בגד כזה יגלה לי מי החכמים באמת בממלכה!” הוא נתן לנוכלים שק מלא מטבעות זהב וציווה עליהם להתחיל מיד בעבודה.
הנוכלים העמידו נול ריק בחדר גדול, ועשו כאילו הם אורגים במרץ כל היום. הם דרשו עוד ועוד כסף, משי יקר וחוטי זהב — ואת הכל שמו בכיסם. כמובן, לא היה שם שום בד — רק אוויר.
המלך שלח את השר הזקן והחכם לבדוק את ההתקדמות. השר הביט בנול הריק ונדהם — הוא לא ראה כלום! “אוי לא,” חשב בבהלה, “האם אני טיפש? האם אינני מתאים לתפקידי?” הוא לא העז לומר את האמת, ואמר בקול רועד: “איזה בד נפלא! איזה צבעים מרהיבים!”
כך באו גם שאר השרים, וכולם — מפחד להיחשב טיפשים — שיבחו את הבד הבלתי נראה. הנוכלים “תפרו” למלך את “הבגדים”, והמלך התפשט ועמד עירום מול המראה, בעוד כולם קוראים: “איזה בגדים מפוארים! המלך נראה נפלא!”
ביום התהלוכה הגדולה צעד המלך ברחובות העיר, עירום כביום היוולדו, וכל האנשים — מפחד — מחאו כפיים וצעקו: “איזה בגדים יפים! איזה שובל מלכותי!” עד שילד קטן שעמד על כתפי אביו קרא בקול צלול: “אבל המלך עירום! אין עליו שום בגדים!”
דממה נפלה על הקהל. ואז פרצו כולם בצחוק גדול — כי הילד הקטן אמר את האמת שכולם פחדו לומר. המלך האדים מבושה עמוקה, אבל המשיך לצעוד זקוף, כי תהלוכה מלכותית היא תהלוכה מלכותית. והנוכלים? הם כבר ברחו הרחק עם כל הכסף. מאז אותו יום למד המלך להקשיב לאמת — גם כשהיא לא נעימה.