שני חברים טובים יצאו יחד לדרך ארוכה ביער הגדול, אל הכפר שנמצא בצדו השני. כל הדרך צחקו, שרו וסיפרו סיפורים, ושוב ושוב אמרו זה לזה: “אנחנו החברים הכי טובים בעולם! תמיד נהיה יחד, בכל מצב שבעולם, גם כשיהיה קשה ומפחיד!”
אבל כשהגיעו ללב היער, בין העצים הגבוהים והצללים העמוקים, נשמעה לפתע נהמה עמוקה וכבדה. העלים רשרשו, הענפים זזו, ומתוך הסבך יצא לאיטו דוב ענק וחום, והביט בשני החברים בעיניים קטנות ונוצצות. שני החברים קפאו במקומם מרוב פחד.
הראשון שבהם, שהיה זריז וקל רגליים, לא חשב פעמיים ולא חיכה רגע. הוא רץ אל העץ הקרוב, טיפס במהירות בין הענפים והתחבא גבוה-גבוה בעלווה — והשאיר את חברו למטה, לבדו מול הדוב. הוא אפילו לא קרא לו לבוא אחריו.
החבר השני לא ידע לטפס על עצים. אבל הוא היה חכם ובעל תושייה, ונזכר במה שלימדו הזקנים: הוא נשכב מיד על האדמה, עצם את עיניו, עצר את נשימתו ושכב בלי שום תזוזה, כי אומרים שדובים אינם נוגעים במי ששוכב דומם לגמרי.
הדוב הגדול התקרב לאט-לאט, רחרח את ראשו של השוכב ואת ידיו, הקיף אותו פעם אחת במעגל, וקרב את אפו הענק ממש אל אוזנו, כאילו הוא לוחש לו סוד. אחר כך נאנח הדוב, הסתובב, והלך לו לדרכו בין העצים, כאילו לא היה שם שום דבר מעניין.
רק אז, כשהדוב נעלם לגמרי, ירד החבר הראשון מהעץ. הוא צחק בעצבנות ואמר: “אוי, איזה מזל גדול היה לנו! אבל תגיד, ראיתי שהדוב דיבר אליך ממש לתוך האוזן. מה הוא לחש לך שם?”
קם החבר השני, ניער את האבק מבגדיו, הביט בחברו בשקט ואמר: “הדוב לחש לי עצה חשובה מאוד: לעולם אל תצא לדרך עם חבר שבורח ומשאיר אותך לבד בשעת צרה.” ואז הסתובב והמשיך בדרך הביתה — לבדו, אבל עם לקח שלא ישכח לעולם.