בלב הסוואנה הרחבה חי אריה גדול וחזק, מלך החיות. יום אחד, אחרי ארוחה טובה, הוא נשכב לנוח בצל עץ גדול ונרדם שינה עמוקה, נוחר בקול רם.
עכבר קטן ואפור, שלא שם לב לאריה הישן, רץ בדיוק מעל אפו בחיפוש אחר זרעים לארוחת ערב. האריה התעורר בבהלה, שלח כף עֲצוּמָה — ותפס את העכבר הקטן!
“סליחה, סליחה, אדוני האריה!” צייץ העכבר ברעד. “בבקשה אל תאכל אותי! אני יודע שאני קטן וחסר חשיבות, אבל יום אחד אולי אוכל לעזור לך בתמורה!”
האריה פרץ בצחוק רם שהרעיד את העלים. “אתה? תעזור לי? אני מלך החיות!” אבל משהו בתחנוני העכבר הקטן נגע ללבו. “לך לך,” אמר האריה ופתח את כפו. “היום אני במצב רוח טוב.”
העכבר הודה לו מקרב לב ורץ לדרכו. האריה חזר לישון, משוכנע שלעולם לא יראה שוב את היצור הקטן.
בדרך חזרה למחילה פגש העכבר את חבריו, וסיפר להם בהתרגשות על החסד שעשה לו מלך החיות. “לעולם לא אשכח את טוב לבו,” אמר להם. “ואם אי פעם אזדקק לעזור לו — אעשה זאת מיד, בלי לחשוב פעמיים!” חבריו צחקו. “אתה? תעזור לאריה?” אבל העכבר רק חייך חיוך מסתורי, כאילו ידע משהו שהם לא ידעו.
אבל כעבור כמה ימים, ציידים פרשו רשת גדולה ביער ותפסו בה את האריה! הוא נאבק בכל כוחו, שאג שאגות אדירות, אבל הרשת רק התהדקה סביבו יותר ויותר.
העכבר הקטן שמע את השאגות מרחוק ומיהר למקום. “אל תדאג, אדוני האריה!” אמר. “הגיע הזמן להחזיר לך טובה!” הוא התחיל לכרסם את חבלי הרשת בשיניו החדות הקטנות — כרסם וכרסם, עד שהרשת נקרעה והאריה השתחרר!
האריה הביט בעכבר הקטן בהשתאות ואמר: “צדקת, ידידי הקטן. למדתי היום שגם הקטן ביותר יכול לעזור לגדול ביותר. מעכשיו אתה חברי הטוב.” ומאז הם היו חברים טובים — האריה הגדול והעכבר הקטן.