בכפר קטן חי איכר עני עם אשתו בבקתה דלה. יום אחד, כשהלך כהרגלו ללול, גילה הפתעה מדהימה: האווזה הלבנה שלו הטילה ביצה עשויה זהב טהור, מבריקה כמו השמש!
האיכר לא האמין למראה עיניו. הוא לקח את הביצה לשוק, וקיבל תמורתה שק מלא מטבעות. למחרת בבוקר — שוב ביצת זהב! וכך כל בוקר: ביצת זהב אחת, יום אחר יום. תוך זמן קצר הפכו האיכר ואשתו לאנשים עשירים, עם בית חדש ובגדים יפים.
השכנים בכפר התחילו לקנא וללחוש: “מאיפה יש להם כל כך הרבה כסף?” האיכר ואשתו הפסיקו לעבוד בשדות, קנו בגדים יקרים, וכל ערב ישבו וספרו את המטבעות. אבל במקום להיות מאושרים — הם רק רצו עוד ועוד. “ביצה אחת ביום זה כל כך איטי,” אמר האיכר בקוצר רוח, “חייבת להיות דרך לקבל יותר!”
אבל במקום לשמוח ולהודות, התחילה תאוות הבצע לכרסם בלבם. ערב אחד, בעודם סופרים את המטבעות, אמר האיכר לאשתו ועיניו בערו: “למה לחכות לביצה אחת ביום? בטח יש בתוך האווזה אוצר שלם של זהב! אם נשחט אותה — נקבל את כל הזהב בבת אחת ונהיה עשירים לנצח!”
אשתו, שגם לבה נמלא חמדנות, הנהנה בהסכמה. ובבוקר המחרת שחט האיכר את האווזה המסכנה. בידיים רועדות הוא פתח את בטנה, מצפה למצוא הר של זהב — אבל בפנים לא היה שום זהב. רק... אווזה רגילה, כמו כל האווזות.
האיכר ואשתו הביטו זה בזה באימה. הם הרגו במו ידיהם את האווזה שהטילה להם ביצת זהב כל בוקר — ובגלל תאוות הבצע, איבדו הכל ביום אחד. הם חזרו להיות עניים כמו קודם, אבל עכשיו גם עם לב שבור וחרטה שלא עוזבת.