ביום קיץ לוהט עף עורב שחור מעל השדות, צמא מאוד. גרונו יבש כמו מדבר, והוא חיפש מים בכל מקום. “מים... אני חייב מים...” קרקר בקול צרוד.
לפתע ראה מלמטה כד חרס עומד ליד באר נטושה. “מים!” קרא העורב בשמחה וירד במהירות אל הכד. הוא הציץ פנימה — ואכן, בתחתית הכד היו מים! אבל המים היו עמוק כל כך, שמקורו הקצר לא הגיע אליהם בשום אופן.
העורב ניסה להטות את הכד — אבל הכד היה כבד מדי. הוא ניסה לדחוף אותו בכל כוחו — הכד לא זז מילימטר. הוא ישב על שפת הכד עצוב וצמא, וכמעט התייאש.
העורב הביט סביבו בייאוש — ואז עיניו נחו על האבנים הקטנות המפוזרות על האדמה. הוא הביט באבנים, הביט במים העמוקים, ושוב באבנים. לאט לאט התחיל חיוך להתפשט על מקורו. “יש לי רעיון!” קרקר בהתרגשות, ומיהר לאסוף את האבן הראשונה.
אבל אז נצנץ במוחו רעיון מבריק! הוא הביט סביב וראה אבנים קטנות מפוזרות על האדמה. הוא תפס אבן אחת במקורו, עף אל הכד — והפיל אותה פנימה. פלופ!
הוא חזר שוב ושוב: אבן ועוד אבן ועוד אבן. עם כל אבן שנפלה פנימה — מפלס המים עלה קצת יותר! לאט לאט, טיפה אחר טיפה, המים התקרבו לשפת הכד.
אחרי עבודה ארוכה וסבלנית, המים הגיעו סוף סוף לשפה. העורב החָכָם שתה לרוויה, מים צלולים וקרים, וקרקר בשמחה: “החוכמה חזקה מהכוח!” הוא עף לדרכו רענן ומאושר, וסיפר לכל חבריו על התגלית הגדולה.
אחרי ששתה לשובע, מילא העורב את מקורו במים והשקה גם ציפור קטנה וצמאה שישבה על הענף. “תמיד כדאי לחלוק את מה שלמדנו,” אמר לה. הציפור שתתה בהנאה, ומאז מספרים בשמיים: מי שחושב בחוכמה — לא רק מציל את עצמו, אלא עוזר גם לאחרים.