בימי הקיץ החמים, כשהשמש זרחה והשדות היו מלאים בתבואה זהובה, עבדה נמלה קטנה וחרוצה מהבוקר עד הערב. היא סחבה גרגרי חיטה כבדים על גבה אל הקן, אחד אחרי השני, בלי הפסקה.
על ענף עץ סמוך ישב צרצר עליז וניגן בכינורו הקטן. “היי, נמלה!” קרא הצרצר בצחוק. “למה את עובדת כל כך קשה? בואי לשיר ולרקוד איתי! הקיץ קצר והחיים יפים!”
“אני אוספת מזון לחורף,” ענתה הנמלה בלי לעצור. “בחורף יהיה קר ולא יהיה אוכל בחוץ. כדאי שגם אתה תתחיל לאסוף.”
הצרצר צחק צחוק גדול. “חורף? זה עוד רחוק! יש זמן!” והמשיך לנגן ולשיר כל הקיץ, בעוד הנמלה וחברותיה מילאו את המחסנים בגרגרים עד אפס מקום.
באחד הימים ערך הצרצר מסיבת קיץ גדולה על הענף, עם מוזיקה וריקודים. הוא הזמין את כל החרקים בשכונה — חוץ מהנמלה העסוקה. “היא תמיד עובדת,” אמר בחיוך. “לא יודעת ליהנות מהחיים!” אבל הנמלה לא נעלבה. היא המשיכה לסחוב גרגרים על גבה, כי ידעה היטב: החורף תמיד מגיע בסוף, גם אחרי הקיץ הכי יפה.
ואז הגיע הסתיו, העלים נשרו, ואחריו בא החורף הקר. שלג כיסה את השדות, ורוח קרה נשבה בין העצים. הצרצר רעד מקור, ובטנו קרקרה מרעב. לא היה אוכל בשום מקום.
ברעב ובקור, דפק הצרצר על דלת קן הנמלים. הנמלה הטובה פתחה לו, הכניסה אותו פנימה, ונתנה לו לאכול מהמזון שאספה בקיץ. “תודה,” לחש הצרצר בבושה. “למדתי את הלקח שלי.”
כל החורף נשאר הצרצר אצל הנמלים, וכשהגיע האביב הוא הבטיח: “מהשנה אני עובד בקיץ כמו הנמלה — ומנגן רק אחרי העבודה!” וכך היה. מאז, בכל קיץ אפשר לראות את הצרצר אוסף מזון בבוקר — ומנגן בכינור בערב.