בכפר קטן למרגלות ההרים חי ילד רועה צאן. כל בוקר הוא היה עולה עם עדר הכבשים למרעה הירוק, יושב על סלע — ומשתעמם. “כל כך משעמם כאן לבד,” היה נאנח.
יום אחד עלה במוחו רעיון שובב. הוא קם על הסלע, שם ידיו על פיו וצעק בכל כוחו: “זאב! זאב! זאב תוקף את הכבשים! בואו מהר!”
אנשי הכפר שמעו את הצעקות, תפסו מקלות ורצו במעלה ההר להציל את הילד ואת העדר. כשהגיעו מתנשפים — לא היה שום זאב. הילד צחק צחוק גדול: “סתם צחקתי עליכם! אין זאב!”
האנשים כעסו מאוד וחזרו לכפר. אבל כעבור כמה ימים, כשהשעמום שוב הכביד עליו, צעק הילד שוב: “זאב! זאב! הצילו!” ושוב רצו אנשי הכפר במעלה ההר — ושוב לא היה זאב. “די עם השקרים!” אמרו לו בכעס. “יום אחד באמת תצטרך עזרה ואף אחד לא יבוא!”
בכפר סיפרו כולם על התעלול של הילד, וההורים הזהירו את ילדיהם: “אל תהיו כמו רועה הצאן השקרן!” הילד שמע את הדיבורים והתבייש קצת — אבל השעמום על ההר היה חזק מהבושה, וכעבור ימים ספורים הוא כבר תכנן בראשו את התעלול הבא.
והנה, שבוע אחר כך, בצהרי יום שקט, הגיח זאב אמיתי מבין העצים! עיניו בערו והוא התקרב לעדר. הילד נבהל נורא וצעק בכל כוחו: “זאב! זאב אמיתי! בבקשה בואו לעזור!”
אבל בכפר שמעו את הצעקות ואמרו זה לזה: “זה שוב הילד השקרן עם התעלולים שלו.” ואף אחד לא עלה להר.
הזאב חטף כבשה אחת וברח ליער. הילד ירד בוכה לכפר וסיפר מה קרה. זקן הכפר ליטף את ראשו ואמר: “ילד יקר, מי שמשקר שוב ושוב — בסוף לא מאמינים לו גם כשהוא אומר אמת.” מאז אותו יום, הילד לא שיקר עוד לעולם.