לפני שנים רבות, בשמיים הגבוהים, התווכחו הרוח הצפונית והשמש מי מהן חזקה יותר. “אני!” שאגה הרוח, ורעדה את כל עלי העצים ביער. “אני נושבת בסערות, מעיפה גגות ומנידה הרים של שלג!” חייכה השמש ואמרה בשקט: “גם לרכות יש כוח, ידידתי. כוח שלא תמיד רואים, אבל תמיד מרגישים.”
באותו רגע ראו השתיים למטה, על דרך מאובקת בין השדות, נוסע הולך לאיטו, עטוף במעיל חום עבה וכבד. “הנה לנו מבחן!” קראה הרוח בהתלהבות. “מי שתצליח להוריד מהנוסע הזה את המעיל, תוכח שהיא החזקה באמת!” הנהנה השמש ואמרה: “מצוין. התחילי את.”
הרוח התנפחה, שאבה לתוכה המון אוויר, ונשבה בכל כוחה: וווששש! העצים התכופפו עד האדמה, האבק עלה בעננים, והנוסע כמעט נפל על ברכיו. אבל ככל שהרוח נשבה חזק יותר, כך הצמיד הנוסע את המעיל אל גופו: הוא קשר את החגורה חזק, כפתר את כל הכפתורים עד הצוואר, והרכין את ראשו מול הסערה.
הרוח נשפה ונשפה, שאגה ושרקה, עד שנגמר לה כל הכוח. לבסוף התיישבה מתנשפת על גבעה רחוקה. המעיל נשאר על הנוסע, כפתור ומהודק בדיוק כפי שהיה. “זה פשוט בלתי אפשרי!” רטנה הרוח. “עכשיו נראה אותך, שמש.”
השמש חייכה ויצאה מבין העננים. בתחילה זרחה בעדינות וברוך, וחיממה את הדרך ואת האבנים. הנוסע הרים את ראשו, נשם לרווחה — והתר את חגורת המעיל. השמש זרחה עוד קצת, בחום נעים וידידותי — והנוסע פתח את הכפתורים אחד אחרי השני. ולבסוף, כשהקרניים חיממו ממש, עצר הנוסע, הוריד את המעיל לגמרי, תלה אותו על זרועו — והמשיך בדרכו מחייך.
אמרה השמש לרוח בשקט: “ראית, ידידתי? מה שלא הצליח לעשות הכוח הגדול והשואג, הצליח בקלות החום הקטן, הנעים והסבלני.”