בשדה ירוק ושקט, בתוך מחילה חמימה מתחת לשורשי עץ אלון, חי עכבר כפר פשוט וטוב לב. הוא אכל גרגרי חיטה, שתה מים צלולים מהנחל — והיה מאושר בחלקו.
יום אחד בא לבקרו בן דודו — עכבר העיר, עם פרווה מבריקה וריח של עיר גדולה. עכבר הכפר הגיש לו ארוחה פשוטה: גרגרי שעורה ומים מהנחל. עכבר העיר עיקם את אפו. “זה מה שאתה אוכל?!” אמר בזלזול. “בוא איתי לעיר, בן דוד! שם יש גבינות, עוגות ומאכלים שלא חלמת עליהם!”
עכבר הכפר הסתקרן והסכים, והשניים יצאו לדרך אל העיר הגדולה. הם הגיעו לבית עשיר ומפואר, והתגנבו דרך חור קטן בקיר אל המטבח. על השולחן הגדול — שפע שלא נראה כמותו: גבינה צהובה, עוגת שוקולד, פירות מתוקים ודבש!
הדרך לעיר הייתה ארוכה ומלאת הפתעות. הם חצו שדות ירוקים, דילגו מעל נחלים קטנים, והתחבאו מנצים שחגו בשמיים. כשהגיעו לשערי העיר, עיניו של עכבר הכפר נפערו בתדהמה: בתים גבוהים עד השמיים, אורות מנצנצים בכל פינה, וריחות משגעים של אוכל מכל עבר.
“רואה?” לחש עכבר העיר בגאווה. “כאן חיים כמו מלכים!” שני העכברים התיישבו לאכול בהנאה. אבל לפתע — הדלת נפתחה בחריקה! בעלת הבית נכנסה, ואחריה — חתול עֲצוּם עם עיניים ירוקות!
“חתול! ברח!” צעק עכבר העיר, ושניהם רצו בבהלה אל החור בקיר. החתול רדף אחריהם, טפריו שורטים את הרצפה ממש מאחורי זנבותיהם. בקושי נמלטו אל תוך החור, מתנשפים ורועדים.
עודם מסדירים את נשימתם, נשמעה נביחה אדירה — כלב גדול התקרב למטבח! שוב פרצו בבהלה, הלב פועם בחוזקה, והתחבאו מאחורי ארון עד שהסכנה חלפה. “אני לא יכול ככה!” אמר עכבר הכפר ברעד. “כל ביס כאן עולה בפחד!”
עוד באותו ערב חזר עכבר הכפר למחילתו השקטה בשדה. הוא אכל את גרגרי החיטה הפשוטים שלו, שתה מים מהנחל — וחייך חיוך רחב ומאושר. “עדיף ארוחה פשוטה בשקט ובביטחון,” אמר לעצמו, “מארוחת מלכים בפחד מתמיד.” ומאז הוא לא קינא בעכבר העיר לעולם.