פעם, ביער ירוק ורחב, חי ארנב מהיר וגאה מאוד. כל בוקר הוא היה רץ בין העצים, מדלג מעל שיחים וצוחק על כל החיות האיטיות. “אני הכי מהיר ביער!” היה מכריז בקול רם. “אף אחד לא יכול לנצח אותי בריצה!”
יום אחד, בעודו מטייל בשביל, פגש הארנב צב זָקֵן שזחל לאט לאט על שביל העפר. “היי, צב!” קרא הארנב ופרץ בצחוק. “למה אתה זוחל כל כך לאט? בקצב הזה תגיע הביתה רק בשנה הבאה!”
הצב הזקן הרים את ראשו לאט, חייך חיוך רגוע ואמר בקול שקט: “אולי אני איטי, ארנב, אבל אני אף פעם לא מוותר. מה דעתך על תחרות ריצה? בוא נראה מי מגיע ראשון לעץ האלון הגדול שבקצה היער.”
כל חיות היער התאספו לצפות בתחרות המוזרה. השועל צייר קו זינוק על האדמה, הדוב שרק במשרוקית עץ — והתחרות החלה! הארנב זינק קדימה כמו חץ מקשת. תוך רגעים ספורים הוא נעלם מעבר לגבעה, בעוד הצב זחל צעד אחר צעד, לאט ובשקט, בלי להתרגש.
חיות היער עמדו בצדי השביל והריעו בקול. הארנבת הקטנה קפצה בהתרגשות, הסנאי מחא כפיים, וגם הציפורים צייצו מלמעלה. כולם היו בטוחים שהארנב ינצח — חוץ מהצב הזקן, שהמשיך לזחול בקצב שלו, עם חיוך שקט על הפנים.
כשהגיע הארנב לחצי הדרך, הוא עצר והביט לאחור. אין זכר לצב. “אין לי מה למהר,” חשב הארנב ופיהק פיהוק גדול. “הצב כל כך איטי, שאני יכול לנוח קצת בצל.” הוא נשכב מתחת לעץ רחב, עצם את עיניו — ותוך דקה נרדם שינה עמוקה.
ובינתיים, הצב המשיך לזחול. צעד אחר צעד, בלי לעצור, בלי להתייאש. הוא עבר בשקט ליד הארנב הישן, לא העיר אותו, והמשיך בדרכו אל עץ האלון הגדול. השמש טיפסה לשמיים וירדה, והצב עדיין זחל קדימה.
כשהארנב התעורר סוף סוף, השמש כבר נטתה מערבה והשמיים האדימו. “אוי לא!” קרא בבהלה. הוא קפץ על רגליו והתחיל לרוץ בכל כוחו, מהר יותר מאי פעם. אבל כשהגיע מתנשף לעץ האלון הגדול — הצב כבר חיכה לו שם, יושב בנחת ומחייך חיוך שקט.
כל חיות היער פרצו בתשואות! “הצב ניצח! הצב ניצח!” הארנב האדים מבושה, הוריד את ראשו ואמר: “סליחה, צב. היום למדתי שיעור חשוב מאוד.”