בכפר קטן ליד היער חי איכר זקן וחכם, והיו לו שבעה בנים גדולים וחזקים. אבל לבו של האב היה כבד מאוד: הבנים רבו ביניהם כל הזמן — על חלקות השדה, על כלי העבודה, ואפילו על המקום הטוב ליד השולחן. “מה יהיה כאן כשאני כבר לא אהיה?” חשב האב בלילות. “אם ימשיכו לריב, כל אחד לבדו יאבד את הכול.”
יום אחד קרא האב לכל שבעת בניו אל החצר. בידיו החזיק חבילה של שבעה ענפים עבים וישרים, קשורים יחד בחבל חזק. “בני,” אמר, “הנה מבחן: מי מכם שיצליח לשבור את החבילה הזאת לשניים, יקבל ממני שקית מלאה מטבעות זהב.”
הבן הבכור, החזק מכולם, לקח את החבילה, נשען עליה בכל כוח גופו, התאמץ, הזיע והאדים — והחבילה לא זזה בכלל. אחריו ניסה השני, ואחריו השלישי, וכך ניסו כל השבעה, אחד אחרי השני. אחד ניסה לשבור אותה על הברך, אחד בידיים מתוחות, אחד בכל משקל גופו — אבל אף אחד לא הצליח לשבור אפילו ענף אחד מתוך החבילה.
“זה פשוט בלתי אפשרי, אבא!” קראו הבנים. “שום אדם בעולם לא יכול לשבור חבילה עבה כזאת!”
חייך האב, לקח מידיהם את החבילה, והתיר לאט-לאט את החבל. אז נתן לכל בן ענף אחד ויחיד. “ועכשיו,” אמר בשקט, “נסו שוב.” הבנים הביטו זה בזה בתמיהה, וכל אחד שבר את הענף שלו בקלות, כמעט בלי מאמץ. קליק! קליק! קליק! בתוך רגע נפלו שבעה ענפים שבורים על אדמת החצר.
אמר האב: “הבנתם, בני? ענף אחד לבדו נשבר בקלות, וכל אחד יכול לו. אבל כשהענפים קשורים יחד, בחבילה אחת, אף אחד לא יכול לשבור אותם. כך בדיוק גם אתם: אם כל אחד ילך לבדו ויריב עם אחיו, העולם ישבור אתכם אחד-אחד. אבל אם תישארו מאוחדים, כמו החבילה, תהיו חזקים תמיד, ושום קושי לא ינצח אתכם.”
הבנים שתקו רגע ארוך. ואז הביטו זה בזה, ובפעם הראשונה מזה זמן רב — חייכו. מאותו היום עבדו האחים בשדה יחד, כתף אל כתף, וגילו דבר נפלא: כשעובדים יחד, גם העבודה הקשה נעשית קלה יותר, וגם הלב שמח הרבה יותר.