כלב חום ושמנמן מצא יום אחד עצם גדולה ועסיסית ליד בית האיכר. “איזה מזל!” חשב בשמחה. הוא תפס את העצם בפיו בחוזקה ויצא לדרך הביתה, כדי לאכול אותה בנחת בפינה השקטה שלו.
הכלב הלך לאט, נהנה מהשמש הנעימה ומריח הפרחים. הוא דמיין איך יישב בפינה שלו, יכרסם את העצם בנחת, ואף אחד לא יפריע לו. “איזה יום נפלא!” חשב, וזנבו כשכש משמחה.
בדרך עבר הכלב על גשר עץ צר מעל נחל צלול. כשהביט למטה אל המים הזכים, הוא ראה שם... כלב אחר! ובפיו של הכלב שבמים — עצם גדולה עוד יותר משלו!
“וואו!” חשב הכלב, ועיניו נצצו מתאווה. “העצם שלו גדולה יותר משלי! אני רוצה גם אותה!” הוא שכח לגמרי שהכלב במים הוא רק ההשתקפות שלו עצמו.
הכלב עצר באמצע הגשר והביט במים בלי להזיז את העיניים. הכלב “האחר” הביט בו בחזרה, עם עצם גדולה ומבריקה בפה. “אם אקח גם את שלו,” חשב הכלב בתאווה, “יהיו לי שתי עצמות! אהיה הכלב המאושר בעולם!”
הכלב פתח את פיו לרווחה כדי לתפוס את העצם הגדולה של “הכלב האחר” — ופלופ! העצם האמיתית שלו החליקה מהפה, נפלה היישר אל תוך הנחל ונסחפה עם הזרם הרחק הרחק.
הכלב נשאר עומד על הגשר עם פה ריק, מביט במים המתגעגעים. ההשתקפות נעלמה, העצם הגדולה נעלמה — וגם העצם שלו נעלמה עם הזרם. הוא חזר הביתה רעב ועצוב, ולמד לקח חשוב שלא ישכח: מי שרודף אחרי מה שיש לאחרים — מאבד בסוף גם את מה שיש לו.
בדרך הביתה פגש הכלב חבר כלב זקן, ששאל אותו: “איפה העצם הגדולה שלך?” הכלב סיפר לו הכל בבושה. הזקן ליטף אותו באפו ואמר: “אל תדאג, חבר. כולנו לומדים את הלקח הזה פעם אחת. העיקר — לזכור אותו תמיד.”