בוקר אחד מצא עורב שחור חתיכת גבינה צהובה וטעימה. הוא תפס אותה במקורו, עף לענף גבוה — והתיישב לאכול בנחת, רחוק מכל טורף.
שועל ערמומי שעבר במקום הריח את הגבינה והביט למעלה בתאווה. “איך אשיג את הגבינה הזאת?” חשב. “העורב לא ייתן לי אותה מרצונו...” ואז עלה במוחו רעיון ערמומי, וחיוך התפשט על פניו.
השועל התחבא מאחורי שיח והתבונן בעורב. הוא ראה שהעורב אוהב להתהדר בנוצותיו השחורות, ושהוא מתגאה מאוד במראה שלו. “מצאתי את נקודת התורפה שלו,” לחש השועל לעצמו. “אדבר אל הגאווה שלו — והגבינה תהיה שלי בלי שום מאבק.”
“בוקר טוב, אדוני העורב הנכבד!” קרא השועל בקול מתוק כדבש. “איזה נוצות שחורות ומבריקות יש לך! ואיזה מקור חזק ואצילי! אתה ללא ספק הציפור היפה ביותר ביער כולו!”
העורב, שמעולם לא שמע מחמאות כאלה, התנפח מגאווה. הוא זקף את ראשו גבוה, ניער את נוצותיו, ולבו התמלא שמחה.
“ואני בטוח,” המשיך השועל בקול חלקלק, “שציפור כל כך יפה חייבת גם לשיר נפלא! שמעתי שקולך הוא היפה ביער כולו! אנא, שיר לי שיר קטן!”
העורב לא יכול היה להתאפק. הוא פתח את מקורו לרווחה כדי לשיר בקול רם: “קרההה!” — ובאותו רגע נפלה חתיכת הגבינה מהמקור היישר לפיו המחכה של השועל!
השועל בלע את הגבינה במהירות ואמר בחיוך ערמומי: “תודה על השיעור, ידידי. זכור: אל תאמין לכל מי שמחניף לך — במיוחד כשיש לו אינטרס.” והלך לדרכו שבע ומרוצה, בעוד העורב נשאר על הענף, רעב ונבוך, ולמד לקח שלא ישכח.
מאותו יום, בכל פעם שמישהו החמיא לעורב, הוא עצר לרגע וחשב: “האם המחמאה אמיתית — או שמישהו רוצה ממני משהו?” הוא למד להקשיב למחמאות בחיוך, אבל להחליט בראש צלול. והשועל? הוא המשיך לחפש את הקורבן הבא לחנופה שלו — אבל העורב כבר לא נפל בפח.