אחרי שעברו את הירדן, העיר הראשונה שעמדה מול בני ישראל הייתה יריחו — עיר חזקה עם חומות עבות וגבוהות, ושערים נעולים היטב. אנשי יריחו פחדו מבני ישראל ולא יצאו ולא באו.
אלוהים אמר ליהושע תוכנית מוזרה מאוד: אל תילחמו כרגיל! שישה ימים, הקיפו את העיר פעם אחת ביום: החיילים מלפנים, אחריהם שבעה כהנים תוקעים בשופרות, ואחריהם ארון הברית. כולם בשקט מוחלט!
תארו לעצמכם: כל בוקר, צבא שלם מקיף את העיר בדממה, רק קול השופרות נשמע... ואנשי יריחו עומדים על החומות ומביטים בתמיהה. מה הם עושים? למה הם לא תוקפים?
ביום השביעי אלוהים ציווה להקיף את העיר שבע פעמים! הכהנים תקעו בשופרות, יהושע קרא לעם: הריעו! כי נתן אלוהים לכם את העיר! וכל העם הריע תרועה גדולה — צעקה עזה!
ואז קרה הנס: חומת יריחו — החומה העבה והחזקה — נפלה תחתיה! האבנים התמוטטו, והעם עלה אל העיר, כל אחד ממקומו, וכבש אותה. בלי חרבות, בלי חצים — רק אמונה, שופרות וצעקה!
אבל הייתה אישה אחת בעיר שניצלה: רחב. היא החביאה את שני המרגלים ששלח יהושע, ועזרה להם לברוח. בתמורה הבטיחו לה שהיא ומשפחתה יינצלו — וכך היה. היא חיה אחר כך בקרב בני ישראל.
יהושע הזהיר את העם לא לקחת שלל מהעיר, כי היא הוקדשה לאלוהים. איש אחד, עכן, עבר על הציווי ולקח — ונענש. העם למד שצריך לשמוע בקול אלוהים תמיד.
סיפור יריחו מלמד אותנו שלפעמים הניצחון מגיע בדרכים מפתיעות — לא בכוח הזרוע, אלא באמונה, בסבלנות ובציות. החומות הכי חזקות נופלות כשעושים את הדבר הנכון.