בימי הנדודים במדבר, לפני שנכנסו לארץ כנען, עמד משה לחלק את הארץ לנחלות לשבטים ולמשפחות. החלוקה היתה לפי בתי אבות, כלומר: כל משפחה קיבלה נחלה לפי הבנים שבה. אבל מה קורה למשפחה שאין בה בנים?
בשבט מנשה חי איש בשם צלפחד, ולה היו חמש בנות: מחלה, נעה, חגלה, מלכה ותרצה. צלפחד מת במדבר, ולא היו לו בנים. לפי החוק שהיה נהוג, הנחלה של המשפחה היתה אמורה לעבור לקרובים אחרים, ושמן של הבנות היה נמחק.
חמש האחיות לא הסכימו לוותר. הן באו יחד, באומץ רב, אל פתח אוהל מועד. שם עמדו משה, אלעזר הכהן, הנשיאים וכל העדה. הבנות עמדו מול כולם ואמרו: אבינו מת במדבר, ובנים לא היו לו. למה ייגרע שם אבינו מתוך משפחתו? תנה לנו נחלה בתוך אחי אבינו.
משה שמע את דבריהן, והבין שזו שאלה גדולה של צדק. הוא לא ענה מיד מדעתו, אלא הביא את משפטן לפני ה'. וה' ענה תשובה מפורסמת: כן בנות צלפחד דוברות. כלומר: הן צודקות. נתון תיתן להן אחוזת נחלה בתוך אחי אביהן.
בעקבות המקרה הזה נקבע חוק חדש בתורה: אם איש מת ואין לו בן, תעבירו את נחלתו לבתו. כך, בזכות חמש אחיות אמיצות, השתנה החוק לטובת כל הבנות בישראל לדורות.
אחר כך באו ראשי שבט מנשה וביקשו שהבנות יינשאו בתוך השבט, כדי שהנחלה לא תעבור לשבט אחר. הבנות הסכימו ונישאו לבני דודיהן. סיפורן מלמד אותנו לא לפחד לדרוש צדק, ושגם קול קטן יכול לשנות חוק גדול.