בימי השופטים היה רעב בארץ ישראל. איש ושמו אלימלך לקח את אשתו נעמי ואת שני בניו, ועברו לגור בארץ מואב. שם גדלו הבנים ונשאו נשים מואביות: האחת שמה ערפה, והשנייה — רות.
אבל אז קרה אסון: אלימלך מת, ואחריו מתו גם שני הבנים. נשארו שלוש אלמנות עצובות: נעמי, ערפה ורות. נעמי החליטה לחזור לבית לחם, ואמרה לכלותיה: חזרו לבתי אמא שלכן, אני זקנה ולא אוכל לדאוג לכן.
ערפה בכתה ונפרדה, וחזרה לביתה. אבל רות דבקה בנעמי ואמרה את המילים היפות ביותר: אל תפצירי בי לעזוב אותך! כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין. עמך עמי, ואלוהיך אלוהי! נעמי ראתה שהיא נחושה, והסכימה.
שתי הנשים הגיעו לבית לחם בתחילת קציר השעורים. הן היו עניות מאוד. רות יצאה ללקט שיבולים בשדות — לאסוף את מה שנשאר אחרי הקוצרים, כמו שהתורה מצווה להשאיר לעניים.
רות הגיעה במקרה לשדה של בועז — איש עשיר וטוב, קרוב משפחה של אלימלך. בועז ראה את הנערה החרוצה ושאל מי היא. כששמע את סיפורה, התפעל מנאמנותה לנעמי ואמר לה: אל תלכי לשדה אחר! הישארי כאן, ודאגתי שיתנו לך מים ואוכל.
בועז שמר על רות, נתן לה לאכול איתו, ואפילו ציווה על קוצריו להשאיר עבורה שיבולים בכוונה. רות חזרה הביתה עם המון אוכל, ונעמי שמחה מאוד ושיבחה את אלוהים.
נעמי יעצה לרות, ובסוף בועז — כקרוב המשפחה — נשא את רות לאישה. זו הייתה חתונה שמחה! נולד להם בן, וקראו לו עובד. נעמי שמחה כל כך, והייתה לו לאומנת — מטפלת אוהבת.
עובד גדל והיה אביו של ישי, וישי היה אביו של דוד המלך! כך רות המואבייה, שבאה מארץ זרה מתוך נאמנות ואהבה, הפכה לסבתא רבתא של דוד המלך. מגילת רות נקראת בחג השבועות, חג הקציר.