לפני כמעט אלפיים שנה חי בארץ ישראל אדם פשוט בשם עקיבא. הוא היה רועה עני שעבד אצל עשיר גדול בשם כלבא שבוע, ולא ידע אפילו קרוא וכתוב. איש לא חשב שממנו יצא משהו גדול.
רחל, בתו של כלבא שבוע, ראתה שעקיבא הוא אדם טוב וישר עם מידות נפלאות. היא הסכימה להתחתן איתו בתנאי אחד: שהוא ילך ללמוד תורה. אביה כעס כל כך, עד שנישל אותה מכל רכושה. בני הזוג חיו בעוני גדול, אבל באהבה ובשמחה.
בגיל ארבעים עמד עקיבא ליד באר וראה טיפות מים שנוטפות על אבן קשה. הוא שם לב שהטיפות חקקו גומה באבן. אז הוא חשב: אם מים רכים מצליחים לחקוק אבן קשה, טיפין טיפין, אז גם אני, אם אלמד טיפין טיפין, התורה תחקוק את ליבי. באותו רגע החליט להתחיל ללמוד.
עקיבא הלך עם בנו הקטן לבית הספר של הילדים, ולמד איתם את האלף בית. הוא לא התבייש לשבת בין ילדים קטנים. הוא למד בהתמדה, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה. אחרי 24 שנים של לימוד חזר הביתה עם 24,000 תלמידים.
רבי עקיבא הפך לגדול חכמי דורו. הוא לימד שואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה. כלומר: כל התורה עומדת על אהבת הזולת. הוא גם דרש כל אות בתורה, ומצא משמעות בכל פרט.
פעם אחת הלך רבי עקיבא עם חבריו ליד חורבות בית המקדש. הם ראו שועל יוצא מבית קודש הקודשים, וכולם בכו. רק רבי עקיבא חייך. הוא אמר: כשם שהתקיימה נבואת החורבן, כך תתקיים נבואת הנחמה והבניין. חבריו אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו.
רבי עקיבא נהרג על קידוש ה' בידי הרומאים, כשאמר שמע ישראל. סיפורו מלמד אותנו שאף פעם לא מאוחר להתחיל ללמוד, שהתמדה מנצחת הכל, ושאהבת הזולת היא היסוד של הכל.