בסוף שנות הנדודים במדבר, חנה עם ישראל בערבות מואב, מול ארץ כנען. מלך מואב, בלק, פחד מבני ישראל, ושכר את בלעם לקלל אותם. אבל ה' הפך את הקללות לברכות, ובלעם לא הצליח להזיק.
אז יעץ בלעם לבלק עצה רעה: שלח את בנות מואב לפתות את בני ישראל. ואכן, בני ישראל החלו לחטוא עם בנות מואב, ואפילו השתחוו לאליל שלהן, פעור. ה' כעס מאוד על העם, ומגפה נוראה פרצה והפילה חללים רבים.
משה והזקנים בכו בפתח אוהל מועד, ולא ידעו מה לעשות. ובתוך כל זה, בא נשיא אחד משבט שמעון, והביא איתו אשה מדיינית, לעיני משה ולעיני כל העם, בלי בושה. כולם ראו, ואיש לא עשה דבר.
אז קם פנחס, בנו של אלעזר בן אהרן הכהן. הוא ראה את החוצפה, לקח רומח בידו, ופעל באומץ ובקנאות לה'. הוא עצר את החטא במו ידיו, ובאותו רגע נעצרה המגפה. המעשה הקשה שלו הציל את העם.
ה' אמר למשה: פנחס השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי. לכן אמור לו: הנני נותן לו את בריתי שלום. פנחס קיבל ברית שלום, והכהונה ניתנה לו ולזרעו לדורות. הוא הפך לכהן גדול אחרי אביו אלעזר.
פנחס המשיך לשרת את העם שנים רבות. הוא יצא עם הצבא למלחמת מדין עם חצוצרות הקודש, ועמד בראש בני ישראל גם בימי יהושע. סיפורו מלמד אותנו שלפעמים צריך אומץ לעמוד על הטוב, גם כשכולם שותקים. הקנאות האמיתית, אומרים חכמים, היא קנאות שבאה מאהבה ומביאה שלום.