נחמיה היה יהודי שחי בפרס הרחוקה, ועבד בארמון המלך כמשקה המלך, תפקיד חשוב ומכובד. יום אחד באו אליו אנשים מיהודה, והוא שאל אותם: מה שלום ירושלים? התשובה שברה את ליבו: החומות הרוסות, השערים שרופים באש, והעם סובל ובושה.
נחמיה בכה, צם והתפלל לה' ימים רבים. אבל הוא לא נשאר רק עם הדמעות. הוא החליט לעשות מעשה. הוא ניגש למלך, ועם הרבה אומץ ביקש: שלח אותי לירושלים, לעיר קברות אבותי, כדי שאבנה אותה. המלך הסכים ואף נתן לו מכתבים ועצים לבנייה.
כשנחמיה הגיע לירושלים, הוא לא סיפר לאיש מה הוא מתכנן. בלילה, בסוד, הוא רכב על סוסו סביב העיר וראה את ההריסות במו עיניו. רק אחר כך כינס את ראשי העם ואמר: אתם רואים את הרעה שאנחנו בה. בואו ונבנה את חומת ירושלים, ולא נהיה עוד חרפה. העם ענה בהתלהבות: נקום ובנינו.
העבודה התחילה, וכל משפחה קיבלה חלק בחומה לבנות. אבל מיד באו צרות: סנבלט, טוביה וגשם, אויבי היהודים, לעגו להם ואמרו: מה אתם עושים? הם אפילו איימו לתקוף. נחמיה ענה להם באמונה: אלוהי השמים הוא יצליח לנו, ואנחנו עבדיו נקום ובנינו.
נחמיה היה גם מנהיג חכם: הוא חילק את העובדים למשמרות, חצי בונים וחצי שומרים עם נשק. הבונים עבדו כשחרב חגורה עליהם. ביום עבדו, ובלילה שמרו. כך, למרות כל ההפרעות, החומה הושלמה בתוך חמישים ושניים יום בלבד.
כשנשלמה החומה, כל העמים מסביב פחדו, כי הבינו שה' עזר ליהודים. נחמיה לא שכח גם את הצדק: הוא ביטל חובות כבדים, דאג לעניים, וחיזק את שמירת השבת. סיפורו מלמד אותנו שחלום גדול, תכנון טוב ואמונה יכולים לבנות אפילו חומה מהריסות.