מרים הייתה בתם הבכורה של עמרם ויוכבד, ואחותם הגדולה של אהרן ומשה. היא גדלה במצרים בימי העבדות הקשה, ומגיל צעיר למדה להיות אמיצה ואחראית.
כשנולד אחיה הקטן משה, ופרעה גזר להשליך את התינוקות ליאור, מרים הייתה שותפה לתוכנית ההצלה. כשאמה שמה את התינוק בתיבה על שפת היאור, מרים עמדה מרחוק ועקבה בדאגה.
כשב בת פרעה מצאה את התיבה, מרים לא פחדה. היא ניגשה באומץ ושאלה: האם אקרא לך אישה עברייה שתניק את התינוק? בזכות תושייתה, אמם זכתה לגדל את משה בעצמה! ילדה קטנה הצילה חיים בתבונה ובאומץ.
מרים גדלה להיות נביאה — אישה שאלוהים דיבר אליה. היא הייתה מנהיגה בקרב נשות ישראל, שמעו בקולה וכיבדו אותה מאוד.
הרגע הגדול של מרים הגיע על שפת ים סוף. אחרי שהים נקרע ובני ישראל ניצלו, מרים לקחה תוף בידה — וכל הנשים יצאו אחריה בתופים ובמחולות! הן שרו: שירו לאלוהים כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים!
תארו לעצמכם: מאות נשים רוקדות ושרות בשמחה על חוף הים, עם תופים! מרים הובילה את כולן בשירה ובריקוד של תודה. זו הייתה חגיגה שלא נשכחה לעולם.
במדבר, כשלא היו מים, אלוהים נתן לבני ישראל באר מיוחדת שנקראה באר מרים — בזכותה! כל עוד מרים הייתה איתם, היו להם מים לשתות במדבר הצחיח.
מרים נפטרה במדבר צין, ובני ישראל בכו עליה בכי גדול. אנחנו זוכרים אותה כאחות אמיצה, כנביאה, וכמי שלימדה אותנו לשיר ולרקוד מתוך שמחה והודיה — גם אחרי זמנים קשים.