בימים ההם, לפני כשלושת אלפים שנה, דיכא יבין מלך כנען את עם ישראל. שר צבאו, סיסרא, היה אכזרי מאוד, ולו היו תשע מאות רכבי ברזל. עשרים שנה סבלו בני ישראל תחת ידו, עד שזעקו לה'.
ה' שלח את דבורה הנביאה, שהיתה שופטת בישראל. דבורה קראה לברק בן אבינועם ואמרה לו: ה' מצווה אותך לאסוף עשרת אלפים איש משבטי נפתלי וזבולון, ולצאת למלחמה נגד סיסרא ליד נחל קישון. ברק הסכים, אבל ביקש שדבורה תבוא איתו.
הקרב התחולל ליד נחל קישון. ה' הביא גשם חזק, הנחל עלה על גדותיו, ורכבי הברזל הכבדים של סיסרא שקעו בבוץ ולא יכלו לזוז. צבא ישראל ניצח, וסיסרא נמלט ברגליו משדה הקרב.
סיסרא העייף והצמא הגיע לאוהל של יעל, אשת חבר הקיני. הקינים היו ידידים של משפחת סיסרא, אז הוא חשב ששם יהיה בטוח. יעל יצאה לקראתו, הכניסה אותו לאוהל, כיסתה אותו בשמיכה ונתנה לו חלב לשתות במקום מים. סיסרא נרדם שינה עמוקה.
יעל ידעה שאם סיסרא יישאר בחיים, הוא יחזור עם צבא חדש והמלחמה תימשך. באומץ רב ובלב כבד היא עשתה מעשה נועז: היא לקחה יתד של האוהל ותקעה אותה ברקתו של סיסרא כשהוא ישן. סיסרא מת, והמלחמה הארוכה הסתיימה.
כשברק הגיע במרדפו, יעל יצאה לקראתו ואמרה: בוא ואראך את האיש אשר אתה מבקש. היא הראתה לו את סיסרא המת. באותו יום הכניע ה' את יבין מלך כנען, והארץ שקטה ארבעים שנה.
דבורה שיבחה את יעל בשירתה המפורסמת: תבורך מנשים יעל. סיפורה של יעל, אף שהוא קשה, מלמד אותנו על אומץ, חוכמה, ועל אשה אחת ששינתה את ההיסטוריה.