אחרי המבול, בני האדם התרבו ונדדו בעולם. כולם דיברו שפה אחת והבינו זה את זה מצוין. יום אחד הם הגיעו לבקעה בארץ שנער והחליטו להתיישב שם.
האנשים אמרו זה לזה: בואו נבנה עיר גדולה, ובתוכה מגדל שראשו יגיע עד השמיים! כך נעשה לנו שם גדול, וכולם ידעו כמה אנחנו חכמים וחזקים. הם התחילו ללבון לבנים ולבנות גבוה וגבוה.
אבל הכוונה שלהם לא הייתה טובה. הם לא בנו את המגדל כדי לשבח את אלוהים, אלא כדי להתפאר בעצמם ולהראות שהם לא צריכים אף אחד — אפילו לא את אלוהים.
אלוהים ראה את המגדל ואת הגאווה של האנשים, וזה לא מצא חן בעיניו. הוא החליט לבלבל את שפתם: פתאום איש לא הבין את רעהו! אחד ביקש לבנה, והשני הביא מים. אחד צעק הוראות, והשני הביט בו בתמיהה.
תארו לעצמכם את הבלבול! הבנאים לא יכלו לעבוד יחד, כי אף אחד לא הבין מה השני אומר. העבודה על המגדל נעצרה, והעיר נשארה חצי בנויה.
האנשים התפזרו לכל רחבי העולם, כל קבוצה עם השפה החדשה שלה. כך נוצרו השפות השונות והעמים השונים. למקום קראו בבל, כי שם בלל אלוהים את שפת כל הארץ.
הסיפור מלמד אותנו שהגאווה וההתפארות מרחיקות בין בני אדם, ושכשאנחנו עובדים יחד בענווה ובכבוד — אנחנו יכולים לבנות דברים נפלאים באמת.