מיכל היתה בתו הקטנה של שאול, המלך הראשון של ישראל. היא היתה נערה יפה וחכמה, וכשדוד הצעיר הגיע לארמון והפך לגיבור מלחמה, מיכל התאהבה בו. התורה אומרת במפורש: ויאהב מיכל בת שאול את דוד. שאול נתן את מיכל לדוד לאשה.
אבל שאול התחיל לקנא בדוד ולפחד ממנו. הוא ניסה להרוג אותו שוב ושוב. לילה אחד שלח שאול אנשים לבית דוד כדי לתפוס אותו בבוקר ולהורגו. מיכל, ששמעה על התוכנית, העירה את דוד בלילה ואמרה לו: אם אינך ממלט את נפשך הלילה, מחר אתה מומת.
מיכל עזרה לדוד לברוח מהחלון. אחר כך היא לקחה את התרפים, שמה אותם במיטה, כיסתה אותם בבגד ושמה כביר עזים ליד ראשם, כדי שייראה כאילו דוד שוכב שם חולה. כשבאו שליחי שאול, היא אמרה להם: חולה הוא. כך דוד נמלט וניצל.
שאול כעס על מיכל ושאל אותה: למה רימית אותי? מיכל, שפחדה מאביה, ענתה: הוא אמר לי שלחני, למה אמיתך. אחר כך נתן שאול את מיכל לאיש אחר, ודוד ברח והסתתר שנים רבות.
כשדוד הפך למלך, הוא ביקש את מיכל בחזרה, והיא שבה אליו. אבל השנים והמרחק שינו את היחסים. כשדוד הביא את ארון ה' לירושלים, הוא רקד ושמח לפני ה' בכל עוז. מיכל צפתה מהחלון, וביזתה אותו בליבה על שהתנהג בפשטות מול העם.
כשדוד חזר הביתה, מיכל יצאה לקראתו ואמרה בלעג: מה נכבד היום מלך ישראל. דוד ענה לה שהוא רקד לפני ה', ולא התבייש. מאז התרחקו השניים, ולמיכל לא היו ילדים. סיפורה העצוב מלמד אותנו על אהבה, על בחירות קשות, ועל כמה חשוב לכבד שמחה של אחרים.