כשיעקב ברח מעשו אחיו, הוא הגיע לחרן, לבית לבן אחי אמו. ליד הבאר הוא פגש את רחל, בתו הקטנה של לבן, שהיתה רועת צאן. יעקב התאהב בה מיד, וכשסיפר ללבן שהוא רוצה לשאת אותה, לבן הסכים בתנאי: עבוד אצלי שבע שנים תמורת רחל.
יעקב עבד שבע שנים, והתורה אומרת שהן היו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. אבל בליל החתונה רימה לבן את יעקב: הוא הביא לו את לאה, הבת הגדולה, במקום את רחל. בבוקר גילה יעקב את התרמית. לבן התנצל בתירוץ: לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה, וביקש שיעקב יעבוד עוד שבע שנים תמורת רחל.
יעקב הסכים, כי אהב את רחל. הוא עבד בסך הכל ארבע עשרה שנה בשביל שתי הנשים, ועוד שש שנים תמורת הצאן. במשך כל השנים האלה, לבן שינה את שכרו של יעקב עשר פעמים: פעם אמר שהשכר יהיה הכבשים המנוקדים, וכשנולדו רבים כאלה, שינה לומר שהשכר יהיה העקודים.
אבל ה' היה עם יעקב. למרות כל התרמיות, עדרו של יעקב גדל והוא התעשר. יעקב עבד בנאמנות, ביום ובגשם ובלילה, ושמר על צאן לבן במסירות. הוא הוכיח שאדם ישר מצליח גם מול אדם ערמומי.
בסוף, כשראה יעקב שלבן ובניו מקנאים בו, הוא החליט לחזור לארץ כנען. הוא לקח את נשיו, ילדיו ורכושו וברח בחשאי. לבן רדף אחריו שבעה ימים, אבל בלילה בא ה' אל לבן בחלום והזהיר אותו: השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע.
כשל לבן השיג את יעקב בהר הגלעד, פרץ ויכוח גדול. יעקב אמר את כל שעל ליבו: עשרים שנה עבדתי אצלך, החלפת את שכרי עשר פעמים, ואלוהי אבי היה עמדי. בסוף כרתו השניים ברית: הם הקימו גל אבנים, אכלו יחד, ונשבעו לא לעבור את הגל לרעה. לבן נשק לנכדיו וחזר למקומו. סיפורם מלמד אותנו לעמוד על שלנו ביושר, ולסיים כל סכסוך בשלום.