לפני שנים רבות חי בארץ עוץ איש בשם איוב. הוא היה האדם הכי צדיק בדורו: ישר, ירא אלוהים וסר מרע. ה' בירך אותו בעושר גדול: צאן ובקר רבים, עבדים, ושבעה בנים ושלוש בנות שאהבו זה את זה וחגגו יחד.
יום אחד באו ניסיונות קשים על איוב, בזה אחר זה. שודדים גנבו את הבקר והצאן, אש נפלה מהשמים ושרפה את הצאן, ובסוף רוח סערה הפילה את בית בנו הבכור וכל עשרת ילדיו מתו. איוב קרע את בגדיו, אבל אמר: ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך. הוא לא האשים את ה'.
אז בא ניסיון קשה עוד יותר: איוב חלה במחלת עור נוראה, מכף רגל ועד ראש. הוא ישב על האפר וגירד את עצמו בחרס. אשתו אמרה לו לוותר, אבל איוב ענה: את הטוב נקבל מאת ה', ואת הרע לא נקבל? בכל זאת לא חטא איוב.
שלושה מחבריו של איוב שמעו על צרותיו ובאו לנחם אותו. בהתחלה הם ישבו איתו שבעה ימים ושבעה לילות בדממה, כי ראו כמה גדול כאבו. אבל אחר כך הם התחילו לדבר, ובמקום לנחם הם אמרו: בטח חטאת, כי ה' לא מעניש צדיקים. איוב ענה להם בכאב: אני חף מפשע, ואתם מנחמים שווא.
איוב לא הפסיק לשאול שאלות קשות: למה צדיקים סובלים? למה הרשעים מצליחים? הוא דיבר אל ה' ישירות וביקש תשובות. בסוף, ה' ענה לאיוב מתוך הסערה. הוא לא נתן תשובה פשוטה, אלא הראה לאיוב את גדולת הבריאה: את הכוכבים, את הים, את החיות הפלאיות. איוב הבין שיש דברים גדולים ממנו, ואמר: לכן הגדתי ולא אבין, נפלאות ממני ולא אדע.
אחרי כל הניסיונות, ה' בירך את איוב: הוא החלים ממחלתו, קיבל עושר כפול ממה שהיה לו, ונולדו לו שוב שבעה בנים ושלוש בנות. איוב חי עוד שנים רבות וראה את נכדיו. סיפורו מלמד אותנו שמותר לשאול שאלות קשות, שה' שומע גם את הכאב, ושאמונה אמיתית מחזיקה מעמד גם בסערה.