לפני כמעט אלפיים שנה חי בירושלים חכם גדול בשם הלל. הוא היה עני מאוד בצעירותו, ועבד קשה כדי ללמוד תורה. מסופר שפעם לא היה לו כסף לשלם את דמי הכניסה לבית המדרש, אז הוא טיפס על הגג ושכב על הארובה כדי לשמוע את השיעור. ירד עליו שלג כל הלילה, ובבוקר מצאו אותו קפוא.
הלל היה ידוע בסבלנות שאין כמותה. פעם אחת התערבו שני אנשים שאפשר להכעיס את הלל. אחד מהם בא אליו בערב שבת, כשהלל חפף את ראשו, וצעק: מי כאן הלל? הלל יצא אליו בסבלנות ושאל: מה אתה צריך, בני? האיש שאל שאלה טיפשית, והלל ענה בנחת. כך חזר האיש שלוש פעמים, ובכל פעם הלל קיבל אותו בסבר פנים יפות.
בסוף אמר האיש: יש לי הרבה שאלות לשאול. הלל ענה: שאל, בני, שאל. האיש התוודה: התערבתי שאצליח להכעיס אותך. הלל חייך ואמר: כדאי לך להפסיד את ההתערבות ולא שאני אכעס. הסבלנות של הלל ניצחה.
הסיפור המפורסם ביותר על הלל הוא עם הגר שרצה להתגייר. הגר בא קודם לשמאי ואמר: גיירני על מנת שתלמדני את כל התורה כולה על רגל אחת. שמאי דחף אותו החוצה. אז בא הגר להלל עם אותה בקשה, והלל קיבל אותו ואמר: מה דשנא עלך לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא. כלומר: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך.
הלל לימד את תלמידיו: היו מתלמידיו של אהרן, אוהבים שלום ורודפים שלום, אוהבים את הבריות ומקרבים אותם לתורה. הוא האמין שתורה בלי אהבת אדם אינה שלמה.
הלל ושמאי נחלקו בהלכות רבות, ותלמידיהם המשיכו להתווכח דורות. אבל תמיד כיבדו זה את זה. בסוף נקבעה ההלכה כבית הלל, כי היו ענווים ולמדו גם את דעת בית שמאי. סיפורו של הלל מלמד אותנו שסבלנות, ענווה ואהבת הזולת הן הדרך של התורה.