אחרי ימי יהושע, היו ימים שבהם לא היה מלך בישראל. במקום מלך, היו שופטים — מנהיגים חכמים ששפטו את העם והצילו אותו מאויבים. אחת השופטות המפורסמות הייתה דבורה — אישה נביאה וחכמה.
דבורה ישבה תחת עץ תומר בין הרמה ובין בית אל, ובני ישראל עלו אליה למשפט. אנשים באו אליה עם ריבים ושאלות, והיא שפטה אותם בחוכמה ובצדק. כולם כיבדו אותה.
באותם ימים סבלו בני ישראל מיבין מלך כנען, ששר צבאו סיסרא דיכא אותם עם תשע מאות רכבי ברזל! דבורה קראה לברק, גיבור משבט נפתלי, ואמרה לו: אלוהים מצווה — קח עשרת אלפים איש ועלה להר תבור! אני אתן את סיסרא בידך.
ברק פחד ואמר: אם תלכי איתי — אלך, ואם לא — לא אלך! דבורה הסכימה ללכת איתו לקרב, אבל אמרה: דע שהתהילה לא תהיה שלך, כי ביד אישה ימכור אלוהים את סיסרא.
ביום הקרב, דבורה אמרה לברק: קום! היום נתן אלוהים את סיסרא בידך! ברק ירד מהר תבור עם חייליו, ואלוהים הביא ניצחון גדול — צבא סיסרא נבהל וברח, וסיסרא עצמו נמלט ברגליו.
סיסרא ברח לאוהל של יעל, אישה אמיצה. היא נתנה לו חלב לשתות, וכשנרדם — הרגה אותו ביתד! כך מת שר הצבא האכזרי, ובני ישראל ניצלו.
אחרי הניצחון, דבורה וברק שרו שיר תודה יפהפה — שירת דבורה. הם שיבחו את אלוהים ואת כל מי שבא לעזור, כולל יעל האמיצה. השיר הזה כתוב בספר שופטים עד היום.
דבורה נזכרת כמנהיגה חכמה ואמיצה, שהוכיחה שגם אישה יכולה לשפוט, להנהיג ולהוביל לניצחון. הסיפור שלה מלמד אותנו שחוכמה ואומץ חשובים יותר מכוח הזרוע.