בימי שאול המלך, באו הפלישתים למלחמה על ישראל. שני הצבאות עמדו זה מול זה בעמק האלה — והפלישתים שלחו גיבור ענק ושמו גלית. הוא היה גבוה כמו שלושה מטרים! לבש שריון נחושת כבד, ובידו חנית ענקית.
גלית יצא כל בוקר וכל ערב, ארבעים יום, וצעק: בחרו לכם איש ויירד אלי! אם יהרוג אותי — נהיה לכם עבדים; ואם אני אהרוג אותו — תהיו לנו עבדים! חיילי ישראל שמעו את קולו, פחדו פחד גדול וברחו.
באותם ימים דוד היה נער צעיר, רועה צאן מבית לחם, האח הקטן מבין שמונה אחים. שלושת אחיו הגדולים היו בצבא שאול. יום אחד שלח אותו אביו ישי עם אוכל לאחים — לחם וגבינה — ולראות מה שלומם.
דוד הגיע למחנה ושמע את גלית מחרף את ישראל. הוא שאל בתמיהה: מי הפלישתי הזה שמחרף את צבא אלוהים חיים?! האחים כעסו עליו: למה באת? חזור לצאן! אבל דוד לא ויתר — הוא הלך לשאול המלך ואמר: אני אלחם בגלית!
שאול ניסה להלביש את דוד בשריון שלו, אבל השריון היה כבד מדי על הנער. דוד הוריד אותו ואמר: אני רגיל אחרת. הוא לקח את מקלו, בחר חמישה חלוקי אבן חלקים מהנחל, שם אותם בילקוט הרועים — ויצא לקראת הענק עם קלע בידו.
גלית ראה נער קטן ובז לו: הכלב אנוכי שבאת אלי במקלות?! דוד ענה באומץ: אתה בא אלי בחרב ובחנית — ואני בא אליך בשם אלוהי ישראל! היום ייתן אותך אלוהים בידי!
דוד רץ לקראת גלית, שלף אבן מהילקוט, קלע אותה בקלע — והאבן פגעה בגלית במצח! הענק נפל על פניו ארצה! דוד רץ, שלף את חרבו של גלית, והרג אותו. הפלישתים ראו את גיבורם מת — וברחו בבהלה! ישראל רדפו אחריהם וניצחו.
כל העם שיבח את דוד, והנשים שרו: הכה שאול באלפיו, ודוד ברבבותיו! הנער הקטן עם הקלע הפך לגיבור ישראל. הסיפור מלמד אותנו שהניצחון לא תלוי בגודל ובכוח — אלא באומץ, באמונה ובביטחון שאלוהים איתנו.