לפני כמעט אלפיים שנה חי בארץ ישראל חכם צדיק בשם חוני. הוא היה אדם פשוט ותמים, אבל תפילותיו היו כל כך חזקות, עד שחכמים אמרו שהוא כמו בן בית אצל ה', כמו ילד שמבקש מאבא שלו והאבא מיד נותן.
שנה אחת היה בצורת קשה בארץ. השמים היו בהירים, האדמה התייבשה, והעם דאג מאוד. כולם ידעו למי לפנות: לחוני הצדיק. באו אליו וביקשו: התפלל עלינו שירד גשם.
חוני עשה דבר מוזר ומיוחד: הוא לקח מקל, צייר עיגול גדול באדמה, נכנס ועמד בתוכו. אז הוא אמר לה': ריבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך. אני נשבע בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך ויורד גשם.
התחילו לרדת טיפות קטנות. חוני אמר: לא כך ביקשתי, אלא גשם של ברכה. אז ירד גשם חזק. חוני אמר: לא כך ביקשתי, אלא גשם של רצון ונדבה. ואז ירד גשם טוב ובריא, שמילא את הבורות והשדות. העם שמח עד מאוד.
שמעון בן שטח, ראש החכמים, שלח לחוני מסר: אלמלא חוני אתה, הייתי מנדה אותך, כי אתה מטריח את ה'. אבל מה אעשה, שאתה מתחטא לפני ה' כמו בן שמתחטא לפני אביו והוא עושה לו רצונו. כלומר: רק בגלל שאתה כל כך קרוב לה', מותר לך לדבר ככה.
על חוני מסופר גם סיפור מופלא: פעם אחת הוא ראה אדם נוטע עץ חרוב, שנותן פירות רק אחרי שבעים שנה. חוני תמה: האם יחיה שבעים שנה לאכול ממנו? האיש ענה: כשם שנטעו אבותי לי, כך אני נוטע לבני. חוני אכל, נרדם, וישן שבעים שנה.
כשהתעורר חוני, הוא ראה את עץ החרוב מלא פירות. הוא הלך לבית המדרש, אבל איש לא הכיר אותו. התלמידים לא האמינו שהוא חוני. בצערו אמר: אין חברותא, אין חיים, וביקש למות. סיפורו מלמד אותנו על כוחה של תפילה כנה, ועל כמה חשובים חברים טובים בחיים.