סיפור פורים קרה לפני כ-2,500 שנה, בימי מלך פרס אחשוורוש, שמלך על 127 מדינות. בארמון בשושן חיה נערה יהודייה יפה בשם אסתר, שהפכה למלכה. איש לא ידע שהיא יהודייה. דודה מרדכי גידל אותה ודאג לה.
שר בכיר בשם המן שנא את היהודים, כי מרדכי לא השתחווה לו. המן שכנע את המלך לחתום על צו נורא: בי"ג באדר מותר להרוג את כל היהודים. כששמע מרדכי, הוא קרע את בגדיו וזעק. כל היהודים היו באבל גדול.
מרדכי שלח לאסתר מסר: את חייבת להיכנס למלך ולהתחנן על עמך. אסתר פחדה, כי מי שנכנס למלך בלי הזמנה דינו מוות. אבל מרדכי אמר לה: מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות. אסתר החליטה לסכן את חייה, ביקשה מכל היהודים לצום שלושה ימים, ואמרה: ובכן אבוא אל המלך, וכאשר אבדתי אבדתי.
אסתר נכנסה למלך, והוא הושיט לה את שרביט הזהב. היא הזמינה אותו ואת המן למשתה, ושם גילתה את האמת: היא יהודייה, והמן תכנן להשמיד את עמה. המלך כעס, והמן נתלה על העץ שהכין למרדכי. היום הנורא הפך ליום שמחה.
לזכר הנס קבעו חכמים את חג הפורים בי"ד באדר. קוראים את מגילת אסתר, וכששומעים את השם המן מרעישים ברעשנים. נותנים משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, כי שמחה אמיתית היא שמחה שמשתפים בה אחרים.
בפורים מתחפשים, אוכלים אוזני המן, ועורכים סעודת פורים שמחה. התחפושת מזכירה שהנס היה נסתר: שמו של ה' לא נזכר במגילה אפילו פעם אחת, אבל ידו היתה בכל. פורים מלמד אותנו שגם בחושך הגדול, הישועה יכולה לבוא ממקום לא צפוי.