לפני שנים רבות חי איש ושמו אלקנה. היו לו שתי נשים: חנה ופנינה. לפנינה היו ילדים רבים, אבל לחנה לא היו ילדים בכלל — וזה העציב אותה מאוד. פנינה הייתה מציקה לה ומעליבה אותה, וחנה הייתה בוכה ולא אוכלת.
אלקנה אהב את חנה אהבה גדולה. הוא היה אומר לה: חנה, למה תבכי? האם אני לא טוב לך מעשרה בנים? אבל זה לא ניחם אותה — היא כל כך רצתה ילד משלה.
פעם בשנה עלתה המשפחה למשכן בשילה להתפלל ולהקריב קורבנות. באחת הפעמים, חנה קמה אחרי הארוחה, הלכה לבית אלוהים — והתפללה מעומק לבה. היא בכתה בכי גדול ולחשה תפילה חרישית, רק שפתיה נעו.
חנה נדרה נדר: אלוהים, אם תיתן לי בן — אקדיש אותו לך לכל חייו! הוא יהיה נזיר וישרת אותך תמיד. זו הייתה תפילה של אמא שמוכנה לתת את היקר לה מכל.
עלי הכהן, שישב ליד הדלת, ראה אישה ששפתיה נעות בלי קול, וחשב שהיא שיכורה! הוא אמר לה: עד מתי תשתכרי? חנה ענתה בעדינות: לא, אדוני! אני אישה קשת רוח — שפכתי את נפשי לפני אלוהים. אני מתפללת, לא שיכורה.
עלי הבין את טעותו ואמר לה: לכי לשלום, ואלוהי ישראל ייתן לך את מה שביקשת! חנה יצאה משם עם חיוך — פניה כבר לא היו עצובות. היא האמינה שתפילתה נשמעה.
ואכן, כעבור זמן נולד לחנה בן! היא קראה לו שמואל, כי מאלוהים שאלתיו — ביקשתי אותו מאלוהים. חנה שמחה שמחה שאין כמוה, ושרה שיר תודה יפהפה.
כששמואל נגמל, חנה קיימה את נדרה: היא הביאה את הילד הקטן למשכן בשילה, ומסרה אותו לעלי הכהן לשרת את אלוהים. זה היה קשה — אבל חנה ידעה שהבטחות צריך לקיים. כל שנה היא הייתה באה לבקר אותו ומביאה לו מעיל קטן שתפרה במו ידיה. סיפורה של חנה מלמד אותנו להתפלל מכל הלב — ואלוהים שומע.