לפני אלפי שנים חי איש ושמו אברם בעיר חרן. יום אחד אלוהים דיבר אליו ואמר: לך לך מארצך ומבית אביך אל הארץ שאראה לך! אעשה אותך לעם גדול ואברך אותך.
אברם לא היסס. הוא לקח את אשתו שרי, את אחיינו לוט ואת כל רכושם, ויצא למסע ארוך אל ארץ כנען. הוא האמין בהבטחת אלוהים בכל לבו. מאז קראו לו אברהם, שפירושו אב המון.
בארץ כנען אלוהים התגלה לאברהם שוב והבטיח: את הארץ הזאת אתן לזרעך, לילדים ולנכדים שלך. אברהם בנה מזבח והודה לאלוהים, אף שעדיין לא היה לו אף ילד.
יום אחד ישב אברהם בפתח האוהל בחום היום, ולפתע ראה שלושה אנשים. הוא רץ לקראתם, השתחווה והזמין אותם לאכול ולנוח. הוא נתן להם מים לרחוץ רגליים, והכין להם ארוחה טעימה — כי אברהם אהב מאוד לארח אורחים.
האורחים בישרו לאברהם ולשרה בשורה משמחת: בעוד שנה ייוולד לכם בן! שרה צחקה בלב — הרי היא כבר זקנה מאוד. אבל האורחים אמרו: היש דבר שנפלא מאלוהים? כעבור שנה נולד יצחק, ואברהם ושרה שמחו שמחה גדולה.
כשיצחק גדל, אלוהים ניסה את אברהם בניסיון קשה מאוד: הוא ביקש ממנו להעלות את יצחק לעולה על אחד ההרים. אברהם, אף שלבו נשבר, קם מוקדם בבוקר ויצא עם יצחק אל ההר, כי בטח באלוהים.
ברגע האחרון, כשאברהם כבר הרים את ידו, קרא אליו מלאך אלוהים מן השמיים: אברהם, אברהם! אל תשלח ידך אל הנער! עכשיו ידעתי שאתה ירא אלוהים. אברהם הרים את עיניו וראה איל שנתפס בסבך, והעלה אותו לעולה במקום בנו.
אלוהים בירך את אברהם ברכה גדולה על שעמד בניסיון: זרעך יהיה ככוכבי השמיים וכחול שעל שפת הים. אברהם חזר שמח הביתה, ונודע כאבי האמונה — האבא של כולנו.