בימים שדוד ברח מהמלך שאול, הוא ואנשיו הסתובבו במדבר. הם שמרו על עדרי הצאן של אנשים מהאזור, כדי שחיות רעות ושודדים לא יפגעו בהם. אחד האנשים האלה היה עשיר גדול בשם נבל, ולו צאן ובקר רבים.
כשהגיע זמן הגז, עשה נבל משתה גדול. דוד שלח אליו עשרה נערים וביקש בנימוס: תן נא לאנשיי מעט אוכל, כי שמרנו על עדריך במדבר ולא חסר לך מאומה. זו היתה בקשה הוגנת, כי דוד ואנשיו באמת הגנו על העדרים.
אבל נבל היה קמצן וגס רוח. הוא ענה בבוז: מי דוד ומי בן ישי? האתן את לחמי ואת מימי לאנשים שלא ידעתי מאין הם? הנערים חזרו לדוד עם התשובה המעליבה, ודוד כעס מאוד. הוא אמר לאנשיו: חגרו איש את חרבו. ארבע מאות איש יצאו עם דוד להעניש את נבל וביתו.
אביגיל, אשת נבל, היתה אשה חכמה וטובת שכל. אחד הנערים רץ וסיפר לה מה קרה. אביגיל הבינה מיד שהסכנה גדולה. היא לא חיכתה ולא התייעצה עם בעלה. היא מיהרה להכין מתנה גדולה: מאתיים לחם, שני נבלי יין, חמש צאן עשויות, חמש סאים קלי, מאה צימוקים ומאתיים דבלים. היא העמיסה הכל על חמורים ויצאה לקראת דוד.
אביגיל פגשה את דוד בדרך, ירדה מהחמור ונפלה על פניה לפניו. היא דיברה אליו בחוכמה ובכבוד: אדוני, אל תשים לב לאיש הבליעל הזה, לנבל, כי כשמו כן הוא. ואתה, אדוני, ה' מנע אותך מבוא בדמים. אל תשפוך דם נקי, כי זה ירדוף אותך כל חייך.
דוד הקשיב לדבריה החכמים, וכעסו שכך. הוא אמר לה: ברוכה את וברוך טעמך אשר מנעתיני היום מבוא בדמים. דוד קיבל את המתנה וחזר עם אנשיו. כעבור ימים ספורים מת נבל, ודוד שלח שליחים לאביגיל. היא הסכימה להינשא לו. סיפורה מלמד אותנו שחוכמה ודיבור נכון יכולים לעצור אפילו חרב שלופה.