פעם, בכפר קטן בצרפת, גרה נערה בשם בל. היא הייתה יפה, חכמה ואהבה לקרוא ספרים יותר מכל דבר אחר. אביה היה סוחר טוב לב, שנסע הרבה למסעות מסחר.
יום אחד, בדרך חזרה ממסע, אביה של בל תעה ביער חשוך וסוער. הוא ראה מרחוק טירה גדולה עם אורות דולקים, נכנס לבקש מחסה — ולא מצא איש. על השולחן חיכתה ארוחה חמה, אז הוא אכל והלך לישון.
בבוקר, בדרכו החוצה, ראה הסוחר גן ורדים יפהפה. הוא זכר שבל ביקשה ורד, קטף אחד — ולפתע נשמעה שאגה איומה! מולו עמד יצור ענק ומפחיד, חצי אדם חצי חיה, עם טפרים ושיניים חדות.
״גנבת את הוורד שלי!״ שאגה החיה. ״העונש הוא שתישאר כאן לנצח — או שתשלח את בתך במקומך!״ הסוחר המבוהל הבטיח לחזור, ורץ הביתה לספר לבל הכול.
בל, ששמעה את הסיפור, לא היססה לרגע. ״אבא, זה באשמתי שביקשתי ורד. אני אלך במקומך.״ היא נפרדה מאביה בדמעות ונסעה לטירה.
הטירה הייתה קסומה ומוזרה: נרות מרחפים דיברו אליה, שעון קיר סיפר בדיחות, וקומקום תה שרה לה שירים. כולם היו בעצם משרתים שהפכו לחפצים בגלל קללה!
המשרתים המכושפים עשו הכול כדי לשמח את בל: גב' תהום הקומקום שרה לה שירי ערש, לומייר הנר סיפר לה סיפורים מצחיקים, והשעון קוגסוורת תמיד דאג שהכול יתנהל בזמן. בל צחקה לראשונה מאז שהגיעה לטירה.
והחיה? בהתחלה בל פחדה ממנה מאוד. היא הייתה גדולה, קולנית ומפחידה. אבל לאט לאט גילתה בל שהחיה עדינה, אוהבת ספרים כמוה, ובעצם — בודדה ועצובה מאוד.
לאט לאט הפכו הארוחות המשותפות לשיחות ארוכות. החיה סיפרה לבל על חייו לפני הקללה, ובל לימדה אותו לקרוא שירים. יום אחד, כשהחיה צחק צחוק גדול ראשון זה שנים — בל הבינה שהיא כבר לא פוחדת ממנו כלל.
הם החלו לאכול ארוחות יחד, לטייל בגן, לקרוא ספרים זה לזו. בל גילתה לב טוב ורך מתחת למראה המפחיד — והחיה למדה לחייך שוב.
יום אחד חלמה בל שאביה חולה. החיה, שראתה כמה היא עצובה, שחררה אותה: ״לכי אליו, בל. אני אחכה לך.״ היא נתנה לה מראה קסומה כדי שתוכל לראות אותו.
בכפר, בל סיפרה לאביה על החיה הטובה. אבל גסטון הרשע, שרצה להתחתן עם בל, הסית את אנשי הכפר נגד החיה: ״מפלצת מסוכנת!״ והם צעדו לטירה עם לפידים.
בל רצה להזהיר את החיה, אבל הגיעה מאוחר מדי — גסטון פצע אותה קשה. בל החזיקה את החיה בזרועותיה ובכתה: ״אל תמות! אני... אני אוהבת אותך!״
ובאותו רגע קרה הקסם: אור זוהר מילא את הטירה, הקללה נשברה — והחיה הפכה לנסיך יפה תואר! כל המשרתים חזרו להיות בני אדם.
הנסיך סיפר: פיה כישפה אותו כי היה גאה ואנוכי, והקללה הייתה נשברת רק אם מישהי תאהב אותו באמת — למרות המראה שלו. בל עשתה בדיוק את זה.
בל והנסיך התחתנו, וכל הממלכה חגגה. ומאז כולם ידעו: לעולם אל תשפטו אדם לפי המראה החיצוני — מה שחשוב באמת נמצא בלב.