לפני שנים רבות מאוד, בעיר בגדאד היפה, חי סוחר צעיר בשם סינבד. הוא אהב את הים יותר מכל דבר בעולם — את ריח המלח, את גלי התכלת, ואת הרוח המנשבת במפרשים.
יום אחד עלה סינבד על ספינה גדולה עם סוחרים נוספים, והם הפליגו למרחקים. הים היה שקט, השמיים היו כחולים, והשחפים ליוו אותם בשירה.
אחרי ימים רבים הגיעו לאי ירוק ויפה. סינבד ירד לחוף כדי לנוח ולטייל. הוא הלך והלך בין העצים, קטף פירות מתוקים, ושכח לגמרי את הזמן.
כשהוא חזר לחוף — הספינה כבר לא היתה שם! היא הפליגה בלעדיו. סינבד נשאר לבדו על האי, והלב שלו דפק בחוזקה. מה אעשה עכשיו, לחש.
אבל סינבד היה אדם חכם. הוא אמר לעצמו: אל תיבהל. תנשום עמוק ותחשוב. הוא בנה לעצמו מחסה מעלים, אסף פירות, ושתה מים ממעיין צלול.
ביום השלישי ראה סינבד משהו מוזר על ראש גבעה — כיפה לבנה ענקית, גדולה כמו בית! הוא התקרב בזהירות וגילה שזו ביצה — ביצה עצומה של ציפור.
ופתאום השמיים החשיכו. ציפור ענקית, גדולה כמו ענן, ירדה מהשמיים בכנפיים רחבות. זו היתה ציפור הרוק האגדית, שבאה לדגור על ביצתה. סינבד התחבא מאחורי סלע ורעד.
באותו לילה חשב סינבד מחשבה נועזת: הציפור הזו עפה למרחקים. אם אקשר את עצמי לרגל שלה בבד חזק — היא תיקח אותי מכאן! זה היה רעיון מפחיד, אבל לא היתה לו ברירה אחרת.
בבוקר, כשהציפור ישנה, קשר סינבד את עצמו בעדינות לרגלה בטורבן הארוך שלו. הוא עצם עיניים, נשם עמוק — ופתאום הרגיש שהוא עף! הרוח שרקה באוזניו, והאי הקטן נעלם מתחתיו.
הם עפו מעל ים כחול ועננים לבנים. סינבד פחד, אבל הוא זכר: אל תיבהל, תחשוב. הוא החזיק חזק ועצם עיניים, עד שהרגיש שהם נוחתים.
הציפור הניחה אותו בעמק עמוק, מוקף הרים גבוהים מכל עבר. סינבד התיר את הקשר, הודה לציפור בלבו, והביט סביבו — ונשימתו נעצרה.
כל העמק נצץ! על האדמה היו פזורים יהלומים, אבני חן ואבנים יקרות, נוצצות בכל צבעי הקשת. סינבד אסף יהלומים לכיסיו, וצחק מאושר.
אבל אז הוא הבין: איך אצא מהעמק הזה? ההרים גבוהים מדי, ואין שום דרך לטפס. הוא ישב על אבן וחשב וחשב.
ופתאום שמע קולות מלמעלה. הוא הרים את ראשו וראה חתיכות בשר גדולות נופלות מהשמיים! ואז הבין: סוחרים זורקים בשר לעמק, היהלומים נדבקים אליו, והציפורים מרימות את הבשר למעלה.
סינבד חייך חיוך גדול. יש לי רעיון! הוא קשר חתיכת בשר גדולה לגופו, שכב על האדמה בשקט, וחיכה. יהלומים רבים נדבקו לבשר שעליו.
ציפור גדולה ירדה, תפסה את הבשר בציפורניה — ועפה איתו למעלה, אל ראש ההר! סינבד החזיק חזק כל הדרך, עד שהציפור הניחה אותו ליד הסוחרים המופתעים.
הסוחרים לא האמינו למראה עיניהם. הם עזרו לסינבד לקום, נתנו לו מים ולחם, והקשיבו לסיפורו בפה פעור. את היהלומים שנדבקו לבשר חילק סינבד איתם בנדיבות.
אחד הסוחרים, איש זקן עם זקן אפור, אמר לסינבד: שנים אנחנו זורקים בשר לעמק, ואף אחד לא חזר משם חי. אתה הראשון! ספר לנו שוב איך חשבת על הרעיון עם הציפור. סינבד סיפר, וכולם הקשיבו מרותקים.
בלילה, מסביב למדורה, שרו הסוחרים שירי ים, וסינבד לימד אותם שיר מבגדאד. הם צלו דגים, שתו תה חם, והכוכבים נצצו מעליהם. סינבד חשב: איזה כיף שיש חברים אחרי ימים של בדידות.
לפני השינה נתן סינבד לכל סוחר יהלום אחד מתנה. זה מזל, אמר בחיוך. שיהיה לכם למזכרת מהיום שבו פגשתם את האיש שעף עם ציפור הרוק. הסוחרים הודו לו בחום.
אתה האדם האמיץ והחכם ביותר שפגשנו, אמרו לו. בוא איתנו בספינה שלנו — נחזיר אותך הביתה. סינבד הודה להם מכל הלב.
המסע הביתה היה נעים ושקט. סינבד ישב על הסיפון, הביט בגלים, וחשב על כל מה שלמד: לא להיבהל, לחשוב בחוכמה, ולהיות נדיב עם חברים.
כשהגיע לבגדאד קיבלו אותו כולם בשמחה גדולה. הוא חילק מתנות לעניי העיר, ובנה בית יפה ליד הים — כדי שתמיד יוכל לראות את הגלים האהובים שלו.
ובערבים שקטים היה סינבד יושב על המרפסת, מביט בים, ומספר לילדי השכנים על הציפור הענקית ועל עמק היהלומים. הילדים היו מקשיבים בעיניים נוצצות.
וכשהיה מגיע זמן השינה, היה סינבד אומר להם: זכרו — גם כשהדרך נראית חסומה, תמיד יש פתרון למי שחושב בחוכמה ושומר על קור רוח. לילה טוב, וחלומות מתוקים כיהלומים.