לפני אלפי שנים, בעיר אתונה שביוון, חי נסיך צעיר ואמיץ בשם תזאוס. הוא היה חזק, מהיר, ובעל לב טוב שאהב לעזור לכל אדם.
אבל באתונה היתה עצבות גדולה. כל שנה נאלצו לשלוח שבעה נערים ושבע נערות לאי רחוק בשם כרתים, אל מבוך אפל שבנה מלך האי. איש מהם לא חזר מעולם.
למה הם לא חוזרים? שאל תזאוס את אביו המלך. אביו נאנח: בתוך המבוך גר המינוטאור — יצור עם גוף של אדם וראש של שור. המבוך כל כך מסובך, שאף אחד לא מוצא את הדרך החוצה.
תזאוס חשב כל הלילה, ובבוקר אמר בהחלטיות: אני אלך עם הילדים לכרתים. אכנס למבוך ואשים קץ לפחד הזה. אביו נבהל, אבל ראה את הנחישות בעיניו והסכים.
הספינה הפליגה לכרתים. תזאוס עמד בחרטום, הביט בגלים, וחשב: אני חייב להצליח. כל אתונה סומכת עלי. הילדים שהפליגו איתו היו מפוחדים, והוא עודד אותם: אל תפחדו, אני אשמור עליכם.
בכרתים קיבל אותם המלך מינוס בארמון מפואר. בין הנוכחים היתה בתו, הנסיכה אריאדנה — נערה חכמה עם עיניים טובות. היא שמעה את תכניתו של תזאוס וליבה נחמץ.
בלילה באה אריאדנה אל תזאוס בסתר. היא לחשה: תזאוס האמיץ, אני רוצה לעזור לך. המבוך הוא מלכודת — אף אחד לא מוצא את הדרך החוצה. קח את כדור החוט הזה.
קשור את קצה החוט בכניסה למבוך, הסבירה אריאדנה, ובכל צעד פרום עוד חוט. ככה תמיד תוכל ללכת בעקבות החוט בחזרה החוצה. תזאוס לקח את הכדור בהכרת תודה: את חכמה וטובת לב, אריאדנה. תודה.
אריאדנה הוסיפה בלחש: וזכור — המינוטאור הוא לא מפלצת רעה. הוא פשוט יצור בודד שמעולם לא ראה אור יום. אם תוכל, נסה לא לפגוע בו. תזאוס הנהן ברצינות: אעשה כמיטב יכולתי.
היא נתנה לו גם פנס קטן — כי במבוך חשוך מאוד — ואמרה: לך בשלום, תזאוס האמיץ, וחזור בשלום. תזאוס החזיק את כדור החוט חזק: עם מתנה כזו מחברה חכמה, אני לא יכול להיכשל.
בבוקר, לפני שנכנס למבוך, אסף תזאוס את שבעת הנערים ושבע הנערות ואמר להם: הישארו קרוב אלי, אל תתרחקו, וביחד נצא מכאן. הם הנהנו, אוחזים ידיים, והלכו אחריו אל החשכה.
למחרת בבוקר נפתחו שערי המבוך הכבדים בחריקה. חשכה ועובש קיבלו את פניהם. תזאוס קשר את החוט לעמוד בכניסה, לקח נשימה עמוקה, ונכנס פנימה עם הילדים מאחוריו.
המבוך היה מפחיד: מסדרונות ארוכים, פניות חדות, וקירות אבן גבוהים. אבל תזאוס הלך בביטחון, והחוט הזהוב נפרם אחריו כמו שביל של אור.
עמוק בלב המבוך הם שמעו נשימות כבדות. המינוטאור התעורר! הוא היה גדול ומפחיד, עם קרניים חדות. הילדים רעדו מפחד.
אבל תזאוס עמד ביניהם לבין המינוטאור באומץ. הוא לא רצה להילחם — הוא רצה שהיצור המפחיד יירגע. הוא דיבר אליו בקול שקט ורגוע, כמו שמדברים לחיה פוחדת.
תזאוס הבין שהמינוטאור, שגדל כל חייו בחושך המבוך, פשוט לא ידע דרך אחרת. באומץ ובחוכמה הצליח תזאוס להרגיע אותו, לקשור אותו בעדינות, ולהוביל אותו החוצה מהמבוך — כדי שיותר אף ילד לא יפחד.
ואז קרה הנס: בעקבות החוט הזהוב של אריאדנה מצאו כולם את הדרך החוצה! הילדים, תזאוס, ואפילו המינוטאור — שיצא לאור השמש בפעם הראשונה בחייו ומצמץ בפליאה.
אריאדנה חיכתה בכניסה, וכשראתה את כולם יוצאים בריאים ושלמים — היא בכתה מאושר. החוט שלך הציל אותנו! קרא תזאוס, וחיבק אותה בהכרת תודה.
המינוטאור נשאר לגור בכרתים, אבל לא עוד במבוך האפל. הוא קיבל בית חם בשמש, אוכל טוב, וחברים — ולראשונה בחייו הוא חייך חיוך עדין.
הספינה חזרה לאתונה עם כל הילדים בריאים ושלמים. כל העיר יצאה לקבל אותם בשמחה: דגלים, פרחים, ושירים. אביו של תזאוס חיבק אותו חזק ולא עזב.
ומאז אותו יום לא נשלח עוד אף ילד למבוך. ותזאוס? הוא הפך למלך אהוב, שתמיד זכר: אומץ בלי חוכמה הוא רק חצי דרך — אבל יחד, הם מנצחים כל מבוך.
ובלילות שקטים באתונה, כשהירח מאיר את הים, היו הילדים נרדמים לסיפור על החוט הזהוב שהוביל את כולם הביתה — כי תמיד יש דרך חזרה למי שהולך עם לב אמיץ וחבר חכם.