לפני אלפי שנים, כשהעולם היה צעיר וחדש, בראו האלים את האישה הראשונה. קראו לה פנדורה, שפירוש שמה הוא כל המתנות — כי כל אל נתן לה מתנה: יופי, חוכמה, שירה, וחיוך מתוק.
פנדורה גרה בבית יפה על גבעה ירוקה, מוקפת פרחים ופרפרים. היא היתה סקרנית מאוד — אהבה לגלות דברים חדשים, לשאול שאלות, ולחקור כל פינה.
יום אחד הגיע אליה שליח האלים עם תיבה עץ יפה, מעוטרת בפרחים מוזהבים. פנדורה, אמר השליח, התיבה הזו היא מתנה מהאלים. אבל יש כלל אחד חשוב: לעולם, אבל לעולם, אל תפתחי אותה.
פנדורה הנהנה: אני מבטיחה. היא הניחה את התיבה על מדף גבוה בסלון, וכל יום עברה לידה בדרך לעיסוקיה.
אבל התיבה היתה כל כך יפה... וכל כך מסתורית... ופנדורה היתה כל כך סקרנית. מה יש בתוכה? היא תהתה. למה אסור לפתוח? אולי יש שם הפתעה נעימה?
הימים עברו, והסקרנות של פנדורה גדלה וגדלה. היא היתה מתקרבת לתיבה, מלטפת את המכסה, מקשיבה — האם היא שומעת רחש קטן מבפנים? או שזה רק הדמיון שלה?
ערב אחד, כשישבה לבדה בבית, לא יכלה פנדורה להתאפק עוד. רק הצצה קטנה, לחשה לעצמה. אף אחד לא יידע. היא עלתה על כיסא, הורידה את התיבה, והניחה אותה על השולחן.
היא נשמה עמוק... ופתחה לאט את המכסה. וברגע אחד — פששש! — יצאו מהתיבה עננים אפורים קטנים וריחפו החוצה דרך החלון אל העולם.
פנדורה נבהלה וסגרה מהר את המכסה! אבל כבר היה מאוחר. העננים האפורים התפזרו בעולם — והביאו איתם דברים לא נעימים: כאבים קטנים, עצב, כעס ופחד, דברים שהעולם לא הכיר קודם.
פנדורה הביטה מהחלון וראתה את העננים האפורים מתפזרים. היא ראתה פרח שהרכין את ראשו, וציפור שהפסיקה לשיר לרגע. ליבה נכמר: מה עשיתי לעולם היפה?
היא רצה החוצה לנסות לאסוף את העננים בחזרה, אבל הם היו מהירים ממנה וחמקו בין אצבעותיה כמו עשן. היא חזרה הביתה עצובה, התיישבה ליד התיבה הסגורה, וחיבקה את ברכיה.
אילו רק הייתי מקשיבה לשליח, לחשה. אילו רק הייתי שואלת קודם. היא הבטיחה לעצמה: מעכשיו, לפני שאני עושה משהו — אני עוצרת, חושבת, ושואלת.
ואז, מתוך התיבה הסגורה, שמעה קול זעיר ומתוק — כמו פעמון קטן. טינג... טינג... משהו בתיבה קרא לה. פנדורה ניגבה את הדמעות, נשמה עמוק, ופתחה שוב את המכסה — בזהירות, בעדינות, ובלב מלא תקווה.
פנדורה בכתה. מה עשיתי? היא לחשה. היא הרגישה אשמה ועצובה מאוד. היא הביטה בתיבה הסגורה וחשבה: אולי נשאר שם משהו? אולי אפשר לתקן?
היא פתחה שוב את המכסה, בזהירות רבה הפעם, והציצה פנימה. ובתחתית התיבה, בפינה הקטנה ביותר, ראתה נקודת אור זעירה, חמימה וזהובה, שמרצדת כמו נר קטן.
פנדורה הושיטה יד והאור הקטן עלה על כף ידה. הוא היה חם ונעים. מי את, לחשה פנדורה. והאור כמו ענה לה בלחישה עדינה: אני התקווה.
התקווה הסבירה לפנדורה: אני נשארת כאן תמיד, גם כשהדברים קשים. כשמישהו עצוב — אני מזכירה לו שמחר יהיה טוב יותר. כשמישהו חולה — אני אומרת לו שהוא יבריא. אני האור שלא נכבה לעולם.
פנדורה חייכה דרך הדמעות. היא הבינה: גם אם קרו דברים לא נעימים בעולם, התקווה תמיד תהיה שם כדי לעזור לאנשים להתגבר.
היא פתחה את החלון, והתקווה הקטנה עפה החוצה אל העולם — אל כל האנשים, אל כל הילדים, אל כל הבתים. בכל מקום שהיא הגיעה, היא הדליקה אור קטן בלבבות.
ומאז אותו יום, בכל פעם שמישהו מרגיש עצוב או מפחד, הוא יכול לעצום עיניים, לנשום עמוק, ולהרגיש את התקווה הקטנה בלב — לוחשת: יהיה בסדר. מחר יהיה יום חדש וטוב.
ופנדורה? היא למדה לקח חשוב: סקרנות היא דבר נפלא, אבל לפני שעושים משהו שאמרו לא לעשות — כדאי לעצור, לחשוב, ולשאול. והיא הפכה לאישה חכמה וטובת לב.
היא גם שמה פרח קטן על התיבה, כדי לזכור תמיד: גם מטעויות אפשר ללמוד, וגם אחרי יום קשה — התקווה מחכה בתחתית, מאירה ומחממת.
ובלילה, כשהכוכבים מנצנצים בשמיים, אפשר לראות את התקווה מרצדת ביניהם — נקודות אור קטנות שמזכירות לכולנו: לא משנה מה קרה היום, מחר תמיד יש התחלה חדשה. לילה טוב, וחלומות מלאי תקווה.