בעיירה קטנה על שפת נהר המיסיסיפי גר ילד שובב וחכם בשם תום סויר. לתום היו שיער פרוע, חיוך שובב, וראש מלא רעיונות — לפעמים רעיונות קצת יותר מדי נועזים.
בוקר שבת אחד שטוף שמש התעורר תום לקול דודתו פולי: תום! אתה זוכר מה עשית אתמול? רבת עם סם השכן ושברת את החלון! כעונש — תצבע היום את כל הגדר הארוכה של החצר.
תום הביט בגדר. היא היתה ארוכה... ארוכה... ארוכה! שלושים מטרים של עץ שצריך לצבוע בלבן. והשמש זרחה, והציפורים שרו, וכל החברים כבר שיחקו בחוץ.
אוף, נאנח תום. כל הבוקר ילך לי על צביעה משעממת. הוא טבל את המברשת בצבע הלבן והתחיל לצבוע לאט, עם פרצוף עצוב.
ופתאום הוא שמע צחוק. זה היה בן, חברו הטוב, שרץ ברחוב עם תפוח אדום ומבריק ביד. היי תום! קרא בן. חבל שאתה תקוע עם העבודה, אני הולך לשחות בנהר!
תום הסתכל על בן, ואז על המברשת שלו — ופתאום נדלק לו רעיון בראש. הוא המשיך לצבוע בשלווה, כאילו זה הדבר הכי כיפי בעולם, ואפילו שרק מנגינה עליזה.
בן עצר והביט בו בסקרנות. תום, אתה... נהנה לצבוע? תום הרים גבה כאילו שמע שאלה מצחיקה: נהנה? זה לא סתם צביעה, בן. זו אמנות! לא כל יום נותנים לילד לצבוע גדר!
באמת? שאל בן, והתקרב עוד קצת. בטח, אמר תום והעביר את המברשת בתנועה רחבה ואלגנטית. תראה איזה יופי. כל משיחה היא כמו ציור. דודה פולי אומרת שרק ילד מיוחד באמת יכול לצבוע כל כך יפה.
בן בלע את הרוק. תום... תן לי לנסות קצת? רק קצת? תום נענע בראשו: לא יכול, בן. דודה פולי תכעס. זו משימה חשובה מדי.
אבל בן התחנן כל כך, עד שתום נאנח כאילו הוא עושה לו טובה ענקית: טוב... רק כמה משיחות. אבל תיזהר — בעדינות, כמו אמן אמיתי. ובתמורה... תן לי ביס מהתפוח שלך.
בן נתן לתום את התפוח בשמחה, תפס את המברשת, והתחיל לצבוע בהתלהבות. תום ישב בצל, אכל תפוח, וצפה בחברו עובד במקומו.
תום הביט בבן הצובע וחשב לעצמו: מעניין — לפני עשר דקות הוא צחק עלי, ועכשיו הוא מתחנן לצבוע. הוא גילה סוד גדול על בני אדם: כשאומרים למישהו שהוא לא יכול לעשות משהו, הוא רוצה אותו פי עשרה.
בינתיים עברה ברחוב מיכל הקטנה עם הבובה החדשה שלה. היא עצרה, הביטה בגדר המתלבנת, ואמרה: תום, זה נראה כיף! תום הנהן ברצינות: זו עבודה לאמנים אמיתיים בלבד. מיכל התחננה כל כך, עד שתום הסכים — בתמורה לסרט כחול משערה.
דני הגיע עם כדורגל חדש. יוסי הגיע עם עפיפון מנייר צבעוני. כל אחד מהם שמע את אותו הסיפור: צביעת גדר היא אמנות נדירה, ורק ילדים מיוחדים זוכים לה. וכל אחד מהם שילם בשמחה כדי לזכות בכבוד.
תום ישב על הדשא, מוקף באוצרות — תפוח, עפיפון, כדור, גולות וסרט כחול — וחשב: זה היום הכי מוצלח בחיי. והגדר? היא הלכה והתלבנה, משיחה אחרי משיחה, כאילו בקסם.
לא עבר זמן רב ובאו עוד חברים: יוסי עם עפיפון, דני עם כדור, ומיכל עם בובה חדשה. כל אחד מהם ראה את בן צובע בהנאה, וכל אחד רצה גם הוא לנסות.
תום חזר על ההצגה שלו שוב ושוב: זו אמנות נדירה... רק לילדים מיוחדים... טוב, אם אתה מתעקש... ובתמורה קיבל אוצרות: עפיפון, כדור, גולות צבעוניות, ואפילו חתלתול קטן מקרטון.
עד הצהריים היתה הגדר כולה צבועה בלבן בוהק — שלוש שכבות! — ותום ישב על הדשא מוקף באוצרות, עשיר ומאושר.
דודה פולי יצאה החוצה ונדהמה. תום! הגדר נראית נפלא! היא חיבקה אותו חזק ונתנה לו תפוח גדול ועוגייה. תום חייך חיוך שובב — היא לא ידעה את הסוד שלו.
בערב סיפר תום לחברו הטוב הקלברי פין את כל הסיפור, ושניהם צחקו עד דמעות. אתה גאון, תום! אמר הקלברי.
אבל אז תום חשב רגע ואמר: אתה יודע מה, הקלברי? קצת לא הוגן שהם עבדו ואני אכלתי תפוחים. מחר אזמין את כולם לשחות בנהר — על חשבוני. והוא אכן עשה זאת, וכולם נהנו מאוד.
ומאז אותו יום למד תום שיעור חשוב: אפשר להפוך כל עבודה משעממת למשחק כיפי אם מסתכלים עליה בעיניים טובות — אבל תמיד צריך להיות הוגנים עם חברים.
ובלילה, כשתום נשכב במיטה, הוא חשב על הגדר הלבנה והיפה, על החברים הצוחקים בנהר, ונרדם עם חיוך גדול — כי אין כמו יום שבת שמתחיל בעונש ונגמר בחגיגה.