לפני אלפי שנים, ביוון היפה, נולד נער בשם אורפאוס. כבר כשהיה תינוק, כשבכה — אמו שרה לו, והוא נרגע מיד. כולם אמרו: לילד הזה יש אוזן מיוחדת למוזיקה.
כשהיה בן חמש קיבל אורפאוס מתנה: נבל קטן מעץ זית, עם מיתרים זהובים. הוא פרס עליהם את אצבעותיו הקטנות — וצליל כל כך מתוק בקע, שהציפורים בחלון השתתקו להקשיב.
אורפאוס התאמן כל יום. הוא ניגן בבוקר עם זריחת השמש, בצהריים בצל הזיתים, ובערב לאור הירח. והמוזיקה שלו הלכה והשתבחה, עד שאנשים היו באים מכפרים רחוקים רק כדי לשמוע אותו.
יום אחד טייל אורפאוס ביער וניגן את שירו האהוב. לפתע שמע רחש בין העצים. הוא הפסיק לנגן — וראה אריה גדול עומד מולו! ליבו דפק בחוזקה.
אבל אורפאוס לא ברח. הוא נשם עמוק, והתחיל לנגן מנגינה עדינה ושקטה — שיר ערש שהוא המציא. האריה הגדול עצר, הטה את ראשו... והתיישב להקשיב. עיניו נעצמו בהנאה.
אורפאוס המשיך לנגן, ומהיער החלו לצאת עוד ועוד חיות: צבאים, ארנבים, זאבים, ואפילו דוב גדול. כולם התיישבו סביבו בשקט והקשיבו למוזיקה הקסומה.
הציפורים הצטרפו בשירה, הפרפרים רקדו באוויר, ואפילו העצים העתיקים נענעו את ענפיהם בקצב. היער כולו הפך לתזמורת אחת גדולה, ואורפאוס היה המנצח.
ארנב קטן קפץ על ברכיו של אורפאוס והתיישב שם בנוחות. ציפור אדומה נחתה על הנבל וצייצה יחד עם המנגינה. אורפאוס צחק תוך כדי נגינה — הוא מעולם לא היה מאושר כל כך.
אפילו הנחשים, שכולם פחדו מהם, יצאו מהסלעים והתפתלו לאט לקצב המוזיקה, כאילו רוקדים. אורפאוס לא פחד — הוא ניגן להם מנגינה מיוחדת, והם הקשיבו בשקט.
כשהפסיק לנגן לרגע, השתררה דממה. ואז פרצו כל החיות במחיאות כפיים — כלומר, בטפיחות כנפיים, ברקיעות רגליים ובצווחות שמחה. אלה היו התשואות הכי יפות שאורפאוס קיבל מימיו.
מאותו יום הפך אורפאוס לחבר של כל חיות היער. כשהיה מנגן שיר שמח — החיות היו קופצות ורוקדות. כשהיה מנגן שיר עצוב — הן היו מתקרבות ומנחמות אותו בליטופים.
פעם אחת רבו שני זאבים על חתיכת בשר ונהמו זה על זה בכעס. אורפאוס מיהר לנגן מנגינה רגועה, והזאבים נרגעו, התיישבו זה ליד זה, וחלקו את האוכל בשלום. המוזיקה עשתה שלום!
שמע המלך על הנער המופלא וזימן אותו לארמון. אורפאוס ניגן לפני המלך והמלכה, וכל האורחים בכו מהתרגשות. המלך נתן לו נבל זהב, אבל אורפאוס אמר: הנבל הישן שלי מספיק טוב — העיקר המוזיקה שבלב.
המלכה ביקשה מאורפאוס לנגן שיר ערש לבנה הקטן, שלא הצליח להירדם. אורפאוס ניגן מנגינה כל כך עדינה, שהנסיך הקטן נרדם תוך דקות — וכל הארמון נרדם איתו, כולל השומרים!
המלך צחק כשהתעורר: אורפאוס, המוזיקה שלך חזקה יותר מצבא שלם! היא מנצחת כל עייפות וכל עצב. אורפאוס חייך: זה כי היא באה מהלב, הוד מלכותך.
בדרך הביתה מהארמון ליוו אותו כל חיות היער בשירה. האיכרים שעבדו בשדות עצרו להקשיב, והילדים רצו אחריו עד הכפר. אותו ערב ניגן אורפאוס בכיכר הכפר, וכולם רקדו עד חצות.
אורפאוס ניגן גם לאנשים עצובים. כשהיה ילד בוכה בכפר, הוא היה מנגן לו שיר מצחיק עד שהילד היה צוחק. כשזקן היה בודד, הוא היה מנגן לו מנגינות ישנות שהזכירו לו ימים שמחים.
ובערבים, כשהשמש שקעה, היה אורפאוס יושב על גבעה מעל היער ומנגן את שיר הערב שלו. החיות היו מתכרבלות כל אחת במקומה, הציפורים היו משתתקות, והיער כולו היה נרדם לצליליו.
אפילו הכוכבים בשמיים נראו כאילו הם מקשיבים, מנצנצים בקצב המוזיקה. ואורפאוס היה מחייך, כי הוא ידע: המוזיקה שלו נותנת לכולם מתנה — שינה מתוקה וחלומות יפים.
לילה אחד, אחרי שניגן את שיר הערב, נשכב אורפאוס על הדשא הרך. האריה הגדול בא ושכב לידו כמו שומר, הציפורים כיסו אותו בעלים רכים, והוא נרדם לצלילי הרוח בין העצים.
ומאז מספרים ביוון: כשאתם שומעים בלילה מנגינה עדינה ברוח — זה אורפאוס, שמנגן שיר ערש לכל הילדים בעולם, כדי שיירדמו בשלווה עם חיוך. הקשיבו היטב... אתם שומעים?
ואם תקשיבו טוב טוב, אולי תשמעו גם את החיות מצטרפות: את גרגור האריה, את ציוץ הציפורים, ואת לחישת העלים — כולם שרים יחד את שיר הערב של אורפאוס.