לפני שנים רבות חי באנגליה רופא ספינות בשם למיואל גוליבר. הוא אהב את הים, אהב הרפתקאות, ואהב לגלות מקומות חדשים שאף אחד לא ראה קודם.
יום אחד הפליג גוליבר בספינה גדולה למסע ארוך. בתחילה היה הים שקט ונעים, אבל לפתע פרצה סערה איומה. גלים ענקיים הטביעו את הספינה, וגוליבר נאבק בגלים עד שהגיע לחוף לא מוכר.
הוא היה עייף כל כך, שנרדם מיד על החול החם. כשהתעורר בבוקר, הוא ניסה לקום — אבל לא הצליח לזוז! ידיו, רגליו ושערו היו קשורים בחבלים דקים רבים.
גוליבר פקח עיניים וראה משהו מדהים: עשרות אנשים זעירים, בגובה של אצבע בלבד, עמדו על החזה שלו והביטו בו בפליאה. הם לבשו בגדים צבעוניים וחבשו כובעים מצחיקים.
אל תפחדו ממני, אמר גוליבר בקול עדין. אני לא אפגע בכם. האנשים הזעירים נבהלו בהתחלה מהקול העמוק, אבל אז ראו את חיוכו החם ונרגעו.
מנהיגם, שהיה קצת יותר גבוה מכולם — כמעט שני אצבעות! — הציג את עצמו: ברוכים הבאים לליליפוט! קוראים לי המלך טיני. גוליבר צחק: איזה שם מתאים למלך של ארץ קטנטנה!
אנשי ליליפוט החליטו לארח את גוליבר בכבוד. הם בנו לו מיטה ענקית משלוש מאות מיטות קטנות, ותפרו לו בגדים ממאות חתיכות בד. לארוחת ערב הביאו לו חמש מאות כיכרות לחם זעירות — וגוליבר אכל כל אחת בביס אחד!
הילדים הזעירים אהבו במיוחד את גוליבר. הם היו מטפסים על אצבעותיו, מתנדנדים על שערו הארוך, ומשחקים מחבואים בין כפתורי החולצה הענקית שלו. גוליבר היה נזהר מאוד לא לזוז פתאום, כדי לא להפחיד אותם.
גוליבר לימד את אנשי ליליפוט שירים מאנגליה, והם לימדו אותו את ריקוד הטיפות — ריקוד שבו כולם קופצים יחד כמו טיפות גשם. המחזה של אלף אנשים זעירים רוקדים על כף ידו הצחיק את גוליבר עד דמעות.
גוליבר למד את שפת ליליפוט, ואנשי ליליפוט למדו לאהוב אותו. הילדים הזעירים היו מטפסים על נעליו הענקיות ומתגלשים מהן כאילו היו מגלשות.
יום אחד הגיעו שליחים מבוהלים לארמון: האויבים מאי שכן מתקרבים עם ספינות מלחמה! אנשי ליליפוט רעדו מפחד. מה נעשה? הם כל כך חזקים!
גוליבר חייך חיוך רגוע. אל תדאגו, חברים שלי. אני אעזור לכם. הוא הלך לחוף, נכנס למים עד מותניו — המים הגיעו לו רק עד הברכיים! — ומשך את כל ספינות האויב בחבל אחד גדול.
האויבים ראו את הענק, נבהלו, וברחו מיד. אנשי ליליפוט רקדו משמחה ברחובות. גוליבר שלנו גיבור! הם קראו, וזרקו פרחים זעירים באוויר.
המלך טיני העניק לגוליבר מדליה — שהיתה בגודל של מטבע קטן בשבילו — והכריז על יום חג לכבודו. גוליבר התרגש מאוד.
בערב החגיגה ערכו אנשי ליליפוט משתה ענק: אלף שולחנות זעירים, נרות דולקים, ותזמורת שניגנה כל הלילה. גוליבר ישב על כרית ענקית — שהיתה בעצם מאה כריות קטנות — ואכל עוגת ענק שנאפתה במיוחד בשבילו.
המלך טיני נשא נאום: גוליבר היקר, לימדת אותנו שהגדול יכול להיות עדין, והחזק יכול להיות טוב לב. אתה תמיד תהיה אזרח כבוד של ליליפוט! כולם מחאו כפיים — זה נשמע כמו גשם עדין.
גוליבר קם, השתחווה בזהירות כדי לא להפיל שום דבר, ואמר: ואתם לימדתם אותי שגם הקטנים יכולים להיות גיבורים גדולים. לעולם לא אשכח אתכם, חברי הזעירים.
אבל גוליבר התגעגע הביתה — לאשתו, לילדיו ולחבריו באנגליה. אנשי ליליפוט הבינו, ובנו לו סירה קטנה — שהיתה גדולה מספיק רק בשבילו — מעץ חזק.
ביום הפרידה באו כל אנשי ליליפוט לחוף. הילדים בכו, המלך נאם נאום מרגש, והתזמורת הזעירה ניגנה שיר פרידה. גוליבר הבטיח: לעולם לא אשכח אתכם!
המסע הביתה היה ארוך, אבל הלב של גוליבר היה מלא שמחה. כשהגיע סוף סוף הביתה, הוא סיפר לילדיו על הארץ הקטנה, והם הקשיבו בעיניים פעורות.
ומאז, בכל ערב לפני השינה, היה גוליבר מספר לילדיו עוד סיפור מליליפוט: על המלך טיני, על הילדים שהתגלשו מנעליו, ועל היום שבו עזר לחברים הקטנים שלו.
והילדים היו נרדמים בחיוך, חולמים על ארץ זעירה מעבר לים — ארץ שבה אפילו אדם אחד גדול עם לב טוב יכול לשנות הכל.