לפני שנים רבות, ליד נהר רחב ויער עבות, חיה ילדה בשם פוקהונטס עם בני שבטה. היא היתה ילדה סקרנית עם עיניים נוצצות, שאהבה את הטבע יותר מכל דבר בעולם.
כל בוקר היתה פוקהונטס מתעוררת עם שירת הציפורים. היא היתה יוצאת מהבית, נושמת את אוויר הבוקר הצלול, ואומרת: בוקר טוב, יער! בוקר טוב, נהר! והיא היתה בטוחה שהם עונים לה.
היא ידעה את שמות כל העצים: אלון הזקן, ערבה הבוכייה, ואורן הגבוה שהגיע עד השמיים. היא ידעה איפה גרים הסנאים, איפה הציפורים בונות קינים, ואיפה הפרחים הכי יפים פורחים באביב.
חבריה הטובים ביותר היו רקון שובב בשם מיקו, שגנב לה פירות מהיד וברח בצחוק, וציפור כחולה בשם פליט, שהיתה יושבת לה על הכתף ושרה לה סודות.
פוקהונטס האמינה שלכל דבר בטבע יש קול: לרוח יש לחישה, לנהר יש שירה, ולעצים יש סיפורים עתיקים. צריך רק לעצום עיניים ולהקשיב, היתה אומרת.
יום אחד הגיעו לאזור אנשים מארץ רחוקה מעבר לים. הם בנו ספינות גדולות והקימו מחנה על החוף. אחד מהם, מטייל צעיר בשם גון, יצא לחקור את היער.
גון הלך ביער במהירות, מסתכל רק קדימה, ולא שם לב לשום דבר: לא לפרפרים, לא לפרחים, ולא לציפורים. הוא חיפש רק דבר אחד — זהב ואוצרות.
ופתאום הוא שמע צחוק מתוק. על ענף עץ ישבה ילדה עם נוצה בשערה, והביטה בו בסקרנות. מי את? שאל גון בהפתעה. אני פוקהונטס, ענתה הילדה בחיוך. ואתה הולך מהר מדי — אתה מפספס את כל היופי.
גון צחק: אין לי זמן ליופי, אני מחפש אוצרות! פוקהונטס הטתה את ראשה: אוצרות? בוא, אראה לך את האוצרות האמיתיים של היער. היא הושיטה לו יד, והוא, בסקרנות, הלך אחריה.
היא הובילה אותו למפל נסתר, שם המים נצצו כמו יהלומים. היא הראתה לו עץ עתיק עם פרחים סגולים, ולהקת פרפרים שעפה כמו ענן צבעוני. גון פעור פה: לא ראיתי דברים כאלה מימי!
פוקהונטס צחקה: ואתה עוד לא ראית כלום! היא לקחה אותו לשדה פרחים סגולים, שם אלפי פרפרים עפו סביבם כמו שלג צבעוני. גון הסתובב במקום עם ידיים פרושות, ופרפר נחת לו על האף. שניהם צחקו.
הם פגשו משפחת צבאים ששתתה מהנהר. פוקהונטס לחשה לגון: עמוד בשקט... אל תזוז... הצבאים הרימו ראש, הביטו בהם לרגע — ואז המשיכו לשתות בשלווה. הם מרגישים שאנחנו חברים, הסבירה פוקהונטס.
בצהריים ישבו תחת עץ אלון ענק ופוקהונטס חלקה איתו פירות יער מתוקים. מיקו הרקון ניסה לגנוב גם לגון מהיד, וגון צחק: הוא גנב ממני תות! פוקהונטס קרצה: זה סימן שהוא אוהב אותך. הוא גונב רק מחברים.
גון הביט סביבו ואמר בשקט: בארץ שלי אנשים חושבים שהטבע הוא משהו שצריך לקחת ממנו. אבל את לימדת אותי שהטבע הוא משהו שצריך... להקשיב לו. פוקהונטס הנהנה: בדיוק. וכשמקשיבים — הוא נותן הרבה יותר.
עצום עיניים, אמרה פוקהונטס. הקשב. גון עצם עיניים... ושמע: את שירת הציפורים, את לחישת העלים, את פכפוך המים. הוא שמע מוזיקה שלא שמע מעולם. זה... נפלא, לחש.
פוקהונטס לימדה אותו את שפת היער: איך לדעת מתי יירד גשם לפי הרוח, איך למצוא מים מתוקים, ואיך ללכת בשקט כדי לא להפחיד את החיות. גון למד והתפעל.
מיקו הרקון התיידד עם גון וישב לו על הכתף, ופליט הציפור שרה לו שיר. גון צחק כמו ילד קטן: מעולם לא היו לי חברים כאלה!
בערב ישבו פוקהונטס וגון על שפת הנהר. השמש שקעה וצבעה את המים בזהב. אתה יודע, אמר גון בשקט, חיפשתי זהב באדמה — ומצאתי אוצר גדול יותר: את היופי של הטבע.
פוקהונטס חייכה: הטבע נותן לנו הכל — אוויר, מים, אוכל ויופי. אנחנו רק צריכים לשמור עליו ולהודות לו. גון הנהן ברצינות: אני מבטיח. אספר לכולם שצריך לכבד את היער.
למחרת חזר גון למחנה שלו, אבל הוא היה אדם אחר: רגוע יותר, שמח יותר, ומלא כבוד לטבע. הוא סיפר לחבריו על הילדה החכמה שלימדה אותו להקשיב.
ופוקהונטס? היא המשיכה לגור ליד היער האהוב שלה, עם מיקו ופליט, עם העצים והנהר. וכל מטייל שהגיע — היא לימדה אותו את הסוד: עצום עיניים, הקשב, ותגלה עולם שלם של פלאים.
ובלילה, כשהירח עלה מעל היער, היתה פוקהונטס שוכבת על הדשא הרך, מקשיבה לשיר הערש של הרוח בין העלים, ונרדמת בחיוך — כי מי שחבר של הטבע, הטבע שר לו שירי ערש מתוקים.