בלילה, כשהג’ונגל נרדם, היה מוגלי שוכב בין הזאבים ומקשיב לקולות היער: יללות, ציוצים ורשרושים. “כל קול מספר סיפור,” לחשה לו אמא זאבה. “כשתלמד להקשיב — תבין את הג’ונגל.” ומוגלי אכן למד: הוא ידע להבחין בין קול של חבר לקול של סכנה, וזה הציל את חייו יותר מפעם אחת.
באלו לימד את מוגלי את “חוק הג’ונגל”: לעולם לא להרוג סתם, לכבד את המים בשעת בצורת, ולעזור לחלשים תמיד. מוגלי למד גם את שפת כל החיות — ציוץ הציפורים, נהמת הנמרים, ואפילו את שירת הפילים הגדולים שצעדו בשיירה אדירה דרך הג’ונגל.
פעם חטפו הקופים המשוגעים את מוגלי והביאו אותו לעיר הקופים הנטושה! באלו ובגירה באו להציל אותו, ונלחמו בקופים בקרב מצחיק ומבולבל. “קופים לא יודעים להילחם ברצינות,” צחק באלו אחר כך, “הם עסוקים מדי בלעשות פרצופים!”
עמוק בג’ונגל של הודו, להקת זאבים מצאה תינוק אדם קטן שאבד ביער. אמא זאבה ריחמה עליו ואמרה: “הוא יהיה בני! אקרא לו מוגלי.” וכך גדל מוגלי בין הזאבים, לומד את חוקי הג’ונגל ואת שפת החיות.
שני חברים טובים שמרו על מוגלי מכל משמר: בגירה — פנתר שחור חכם וחזק, ובאלו — דוב גדול ושמח שאהב לשיר ולרקוד. באלו לימד את מוגלי את כל חוקי הג’ונגל, ותמיד אמר: “חפש את הדברים הפשוטים והטובים בחיים!”
אבל לא כולם אהבו את מוגלי. שִׁירְחָן — נמר אכזרי עם צלקת על פניו — שנא בני אדם שנאה עזה. “יום אחד אצוד את גור האדם!” נהם שירחן. “הג’ונגל שייך לחיות, לא לאנשים!”
כשהסכנה גברה, החליטו בגירה ובאלו שמוגלי חייב לחזור לכפר בני האדם, שם יהיה בטוח. אבל מוגלי לא רצה לעזוב! “הג’ונגל הוא הבית שלי!” מחה בדמעות. “אתם המשפחה שלי!”
בדרך לכפר פגשו את קא — נחש ענק שהיפנט את מוגלי בעיניו המסתובבות ובקולו המרגיע. מוגלי כמעט נרדם לתוך מלתעותיו! למזלו, באלו הגיע בדיוק בזמן, הכה את הנחש והציל את חברו הקטן.
אחר כך פגשו את המלך לואי — קוף ענק ומצחיק שמלך על הקופים. “תן לי את סוד האש של בני האדם!” דרש המלך לואי. אבל מוגלי לא ידע את הסוד — הוא גדל בג’ונגל, לא בכפר, ומעולם לא ראה אש.
ובסוף הגיע הרגע הגדול: שירחן תקף! קרב אדיר פרץ בלב הג’ונגל. מוגלי — בחוכמתו של בן אדם ובאומץ שלמד מהזאבים — הצליח לנצח את שירחן בעזרת לפיד בוער. כל חיות הג’ונגל הריעו לגור האדם האמיץ!
אבל הניצחון גרם למוגלי להבין משהו חשוב: הוא לא זאב ולא נמר — הוא בן אדם. וכבן אדם, מקומו עם בני האדם. בדמעות, הוא נפרד מבאלו, מבגירה ומאמא זאבה, והלך אל הכפר — אל עולם חדש ולא מוכר.
“אל תשכח אותנו, גור אדם!” קרא באלו בדמעה. “לעולם לא!” ענה מוגלי. “הג’ונגל תמיד יהיה בלבי.” והחיות ידעו: החברות שלהם חזקה מכל גבול — בין אדם לחיה, בין ג’ונגל לכפר.