בבריכת הדמעות פגשה עליסה עכבר רטוב ומבוהל. “אתה יודע איך יוצאים מכאן?” שאלה. העכבר סיפר לה סיפור ארוך ומשעמם על חתולים, ועליסה — שהייתה רגילה לחתול שלה בבית — לא הבינה למה הוא כל כך כועס. “אולי לא כדאי לדבר על חתולים עם עכברים,” חשבה בלבה.
אחרי מסיבת התה הגיעה עליסה לביתה של הדוכסית, שם טבחית זרקה כלים לכל עבר ותינוק בכה בלי הפסקה. עליסה לקחה את התינוק בזרועותיה — ונדהמה לראות שהוא הופך לאט לאט לחזרזיר! “אם כך,” אמרה, “מוטב שיישאר כאן.” והמשיכה בדרכה המוזרה.
ביום קיץ חם ישבה עליסה על גדת הנהר ליד אחותה הגדולה. אחותה קראה ספר משעמם בלי תמונות ובלי שיחות, ועליסה השתעממה מאוד. “איזה יום משעמם,” נאנחה עליסה. “הלוואי שיקרה משהו מעניין.”
ופתאום — ארנב לבן עם עיניים ורודות רץ לידה! וזה לא הכל: הארנב הוציא שעון כיס מכיסו, הביט בו ומלמל: “אוי לי, אוי לי! אני מאחר מאוד!” “ארנב עם שעון כיס?” התפלאה עליסה. “את זה אני חייבת לראות!” והיא קמה ורצה אחריו.
הארנב הלבן קפץ לתוך מחילה גדולה מתחת לשיח. עליסה לא היססה — וקפצה אחריו פנימה! היא נפלה... ונפלה... ונפלה. “נראה לי שאני נופלת כבר המון זמן,” חשבה עליסה בדרך למטה, כשארונות, מדפים ותמונות חלפו על פניה.
חבטה! עליסה נחתה על ערימת עלים יבשים. היא הייתה באולם עגול עם המון דלתות נעולות. במרכז עמד שולחן זכוכית, ועליו בקבוק קטן עם תווית: “שתי אותי”. עליסה שתתה לגימה — ופתאום התחילה להתכווץ! היא נעשתה קטנה כמו בובה.
“עכשיו אני קטנה מדי מכדי להגיע למפתח,” בכתה עליסה. אז ראתה עוגה עם הכיתוב “אכלי אותי”. היא נגסה נגיסה — וגדלה וגדלה עד שראשה נגע בתקרה! דמעות גדולות זלגו מעיניה והציפו את האולם. “אוי, מה יהיה איתי?”
כשהתכווצה שוב לגודל רגיל, פגשה עליסה זחל כחול היושב על פטרייה. “מי את?” שאל הזחל בקול רדום. “אני... אני כבר לא יודעת,” ענתה עליסה. “השתניתי כל כך הרבה פעמים היום.” הזחל חייך חיוך מסתורי: “זה קורה לכולם בארץ הפלאות.”
בהמשך הדרך פגשה עליסה חתול מוזר — חתול הצ’שייר — שידע להיעלם ולהשאיר רק את החיוך שלו תלוי באוויר. “לאן ללכת מכאן?” שאלה עליסה. “זה תלוי לאן את רוצה להגיע,” ענה החתול. “ואם לא אכפת לך לאן — כל דרך תביא אותך לשם.”
עליסה הגיעה למסיבת תה משוגעת: הכובען המטורף והארנב האביבי שתו תה בלי הפסקה סביב שולחן ענק. “אין מקום! אין מקום!” צעקו כשראו אותה, אבל היה המון מקום פנוי. הם שאלו אותה חידות בלי תשובות, ועליסה החליטה שהם האנשים המשוגעים והמנומסים ביותר שפגשה.
לבסוף הגיעה עליסה לארמונה של מלכת הלבבות — מלכה כועסת שצעקה כל הזמן: “לערוף את ראשו!” היא הזמינה את עליסה למשחק קרוקט, עם קיפודים ככדורים ופְלָמִינְגּוֹ כמחבטים. כשהמלכה כעסה וצעקה “לערוף את ראשה!”, עליסה כבר לא פחדה. היא גדלה וגדלה וצעקה: “אתם סתם חפיסת קלפים!”
וברגע זה... עליסה התעוררה על גדת הנהר! ראשה היה מונח על ברכי אחותה, והכל היה חלום — חלום מוזר ונפלא. “איזו הרפתקה הייתה לי,” לחשה עליסה בחיוך, ורצה הביתה לספר לכולם על ארץ הפלאות.