הבית הקטן בקצה היער
פעם, בקצה יער גדול, גר חוטב עצים עני עם אשתו ושני ילדיו: עמי ותמי. הילדים היו טובים וחכמים, ואהבו זה את זה מאוד.
באותה שנה השמש להטה יום אחרי יום, והגשם לא ירד כלל. השדות סביב הבקתה נסדקו מרוב יובש, והבאר שבחצר כמעט התייבשה. חוטב העצים יצא לעבודה עם שחר וחזר רק בחושך, ועדיין המזווה הקטן הלך והתרוקן. האם חילקה את פת הלחם האחרונה לפרוסות דקיקות, אחת לכל אחד, והילדים אכלו לאט לאט כדי שתספיק — ולא התלוננו אף פעם.
שנה אחת הייתה בצורת קשה, ולא היה מספיק אוכל בבית. האם החורגת, שהייתה אישה קשה, אמרה לבעלה: ״ניקח את הילדים ליער ונשאיר אותם שם. אין לנו אוכל לכולם.״ חוטב העצים בכה, אבל הסכים בלית ברירה.
בלילה ישב חוטב העצים על המדרגה מחוץ לבקתה והביט בכוכבים, ודמעות ירדו על לחייו. ״איך אוכל להשאיר את ילדיי ביער?״ לחש לעצמו. אבל מתוך הבית נשמע קולה התקיף של האם החורגת: ״ביער יש פירות יער ואגוזים, שם לפחות ימצאו משהו לאכול. כאן, איתנו, הם יגוועו ברעב.״ חוטב העצים שתק, ניגב את עיניו, ונכנס לישון בלב כבד.
חלוקי הנחל המבריקים
עמי, שהיה חכם, שמע הכול דרך הקיר. בלילה הוא יצא ואסף חלוקי נחל לבנים ומבריקים, ומילא בהם את כיסיו.
למחרת ההורים לקחו אותם עמוק ליער והשאירו אותם ליד מדורה. אבל עמי פיזר בדרך את חלוקי הנחל, וכשהירח זרח, האבנים הבריקו והאירו להם את הדרך הביתה!
כשפתחו הילדים את דלת הבקתה, אביהם רץ לקראתם יחף, חיבק אותם חזק חזק ובכה — אבל הפעם מאושר. ״ילדיי שלי! חזרתם אליי!״ האם החורגת עמדה בפתח בזרועות שלובות ולא אמרה מילה. באותו ערב נתן האב לעמי ולתמי גם את פרוסת הלחם שלו, והוא עצמו הלך לישון רעב — אבל עם חיוך.
אבודים ביער הגדול
האב שמח מאוד לראותם, אבל כעבור זמן שוב לא היה אוכל, ושוב לקחו אותם ליער. הפעם עמי לא הספיק לאסוף אבנים, אז הוא פיזר פירורי לחם. אבל הציפורים אכלו את הפירורים — והילדים הלכו לאיבוד ביער החשוך.
הילדים חיכו ליד המדורה עד שהלהבות קטנו והפכו לגחלים. ״אבא! אמא!״ קראו שוב ושוב, אבל רק ינשוף ענה להם מרחוק. כשכבתה האש לגמרי, התיישבו מתחת לעץ גדול, ועמי פרש את מעילו הקטן על כתפיה של תמי. למחרת חיפשו את הדרך כל היום: שתו ממי נחל קטן, נשענו על גזעים, וקראו בקול עד שנצרדו. תמי בכתה בשקט, ועמי אחז בידה ואמר: ״אל תפחדי. אני לא אעזוב אותך אף פעם. אנחנו ביחד — וביחד נמצא את הדרך הביתה.״
היער היה חשוך ומפחיד. עצים גבוהים הסתירו את הירח, וקולות מוזרים נשמעו מכל עבר: ינשוף קרע, ענפים חרקו, ורוח שרקה בין העלים. תמי החזיקה את ידו של עמי חזק ולא עזבה לרגע.
ביום השני, כשהיו כבר חלשים ועייפים מאוד, נחתה לפתע על ענף מעל ראשיהם ציפור קטנה ולבנה כשלג. היא צייצה בקול מתוק, פרשה כנפיים ועפה לעץ הבא — ושם נעצרה והביטה בהם, כאילו חיכתה שיבואו אחריה. ״תראי, תמי!״ אמר עמי. ״אולי היא מראה לנו את הדרך!״ והם מיהרו אחרי הציפור הלבנה, מעץ לעץ, עמוק יותר ויותר בין העצים — עד שהגיעו לקרחת יער קטנה שטופת שמש.
בית הממתקים
הם הלכו והלכו, עד שלפתע ראו — בית! אבל לא בית רגיל: הקירות היו עשויים לחם מתוק, הגג מצופה בעוגיות, והחלונות מסוכריות צבעוניות! ״בית ממתקים!״ קראה תמי בשמחה, ושניהם התחילו לנשנש.
לפתע נפתחה הדלת, ויצאה אישה זקנה וחייכנית. ״בואו, ילדים מתוקים, בואו לאכול!״ היא הכניסה אותם, נתנה להם ארוחה טעימה והשכיבה אותם במיטות רכות. אבל הזקנה הייתה בעצם מכשפה רעה, שרצתה לאכול אותם!
הבית היה מוזר ומתוק: הגדר עשויה ממקלות סוכר, הדלת מעוגת שוקולד, והידית — מסוכרייה עגולה! ריח וניל וקינמון עלה מהחלונות. ״מי גר בבית כזה?״ לחשה תמי, אבל הרעב היה חזק מהפחד.
בפנים חיכה להם שולחן עמוס כל טוב: לביבות חמות עם דבש, כוסות חלב קר, ותפוחים אדומים ומבריקים. הילדים אכלו עד ששבעו, ואחר כך הובילה אותם הזקנה לחדר קטן עם שתי מיטות רכות וכריות לבנות כעננים. בתוך רגע נרדמו, עייפים ומאושרים. אבל באמצע הלילה פקחה הזקנה את הדלת בשקט, הביטה בילדים הישנים וחייכה חיוך מוזר: ״ישנו, ישנו, ילדים מתוקים,״ לחשה. ״מחר מתחילה העבודה.״
הכלוב והעצם הקטנה
בבוקר היא כלאה את עמי בכלוב כדי ״לפטם״ אותו, ואילצה את תמי לבשל ולנקות. כל יום בדקה המכשפה, שכמעט לא ראתה, את אצבעו של עמי — והוא, החכם, הושיט לה עצם עוף במקום, כדי שתחשוב שהוא עדיין רזה.
והעבודה הייתה קשה. תמי קמה כל בוקר לפני הזריחה: שאבה מים מהבאר, חטבה עצים, בישלה, כיבסה וקרצפה את רצפת הבית המתוק עד שידיה הקטנות האדימו. עמי ישב בכלוב שמאחורי הבית, ורק בערב, כשהמכשפה לא ראתה, הייתה תמי מגניבה לו חתיכת לחם מהצלחת שלה. מבעד לסורגים סיפר לה עמי סיפורים ובדיחות, רק כדי שתזכה לחייך קצת לפני השינה. ובכל בוקר ניגשה המכשפה לכלוב, הושיטה את אצבעה הגרומה וציוותה: ״הראה לי אצבע, ילד! נראה אם כבר השמנת!״ ועמי הושיט לה את עצם העוף הדקיקה, והמכשפה רטנה: ״מה אתה אוכל שם, אוויר?!״
התנור הגדול
אחרי שבועות, נמאס למכשפה לחכות. ״היום נאפה את עמי!״ הכריזה, וביקשה מתמי לבדוק אם התנור חם. אבל תמי החכמה הבינה את התוכנית ואמרה: ״אני לא יודעת איך נכנסים לתנור, תראי לי.״ כשהמכשפה רכנה להדגים — תמי דחפה אותה פנימה וסגרה את הדלת!
תמי נשענה על הקיר, ידיה רועדות, ונשמה עמוק. ואז רצה בכל כוחה אל הכלוב. המפתח הגדול והחלוד היה תלוי על מסמר ליד הדלת, בדיוק כפי שראתה כל בוקר. היא סובבה אותו, הדלת נחרקה — ועמי קפץ החוצה וחיבק אותה חזק. ״תמי, את הכי אמיצה בעולם!״ אמר. ״עכשיו בואי, רוצי! הביתה!״
הילדים מצאו בבית ארגזים מלאים בזהב ובאבנים טובות, מילאו את כיסיהם, ומצאו את דרכם הביתה. אביהם, שהתחרט מרה על מעשיו, חיבק אותם בדמעות — ומאז לא חסר להם דבר לעולם.