בלגונה היפה פגשו הילדים את בתולות הים. הן שרו שירים מתוקים וסירקו את שערן הארוך, אבל כשהתקרבו הילדים — הן צחקו והתיזו עליהם מים! “בתולות הים אוהבות רק את פיטר,” הסבירה ונדי. “הן קצת קנאיות, לא?”
פיטר לקח את הילדים לבקר את האינדיאנים, בראשות טייגר לילי האמיצה. האינדיאנים רקדו ריקוד מלחמה סביב המדורה, וטייגר לילי לימדה את ונדי לירות בחץ וקשת. “את תהיי לוחמת מצוינת,” אמרה טייגר לילי, וונדי הסמיקה מגאווה.
בבית קטן בלונדון גרו שלושה ילדים: ונדי הבכורה, ג’ון האמצעי ומייקל הקטן. כל ערב, לפני השינה, סיפרה להם אמא סיפורים על פיטר פן — הילד שלא רוצה לגדול לעולם.
לילה אחד, כשכולם ישנו, נשמע רחש בחדר הילדים. ונדי התעוררה — ובחלון עמד ילד! הוא לבש בגדים מעלים ירוקים, ולידו ריחפה נקודת אור זעירה: הפיה טינקר בל. “אני פיטר פן!” אמר הילד בחיוך שובב. “באתי לחפש את הצל שלי!”
הסתבר שהצל של פיטר ברח ממנו בלילה הקודם. ונדי, שהייתה טובה בתפירה, תפרה את הצל בחזרה לרגליו. פיטר שמח כל כך! “בואו איתי לארץ לעולם-לא!” קרא בהתלהבות. “שם אף ילד לא גדל לעולם!” הוא פיזר עליהם אבק פיות, לימד אותם לעוף — “חושבים מחשבות שמחות!” — וכולם עפו מהחלון אל תוך הלילה.
הם עפו מעל גגות לונדון הישנה, מעל הים הגדול, עד שהגיעו לאי קסום: ארץ לעולם-לא! שם חיכו להם הילדים האבודים, בתולות ים ששרו שירים מתוקים, אינדיאנים אמיצים — וגם פיראטים מסוכנים, בראשות קפטן הוק הרשע, עם קרס ברזל במקום יד.
קפטן הוק שנא את פיטר פן שנאה עזה, כי פיטר כרת את ידו והאכיל אותה לתנין! מאז רודף התנין אחרי הוק בכל מקום, והוק שומע את תקתוק השעון שבבטן התנין ורועד מפחד. “יום אחד אתפוס אותך, פיטר פן!” נהם הוק.
הוק תפס את טינקר בל הקטנה ורימה אותה: הוא סיפר לה איפה מסתתרים פיטר והילדים. טינקר בל, שקינאה בונדי, גילתה לו את הסוד. הפיראטים תקפו את המחבוא! פרץ קרב גדול: ילדים נגד פיראטים, עם חרבות עץ וצעקות שמחה.
פיטר נלחם בהוק על סיפון ספינת הפיראטים. זה היה קרב הוגן ואמיץ, ובסוף — פיטר ניצח! הוק נפל למים, ושם חיכה לו התנין עם השעון המתקתק... טיק-טק, טיק-טק. הילדים הריעו: “הידד לפיטר פן!”
אבל אז ונדי התחילה להתגעגע הביתה. “אמא בוודאי דואגת,” אמרה בעצב. ג’ון ומייקל הסכימו איתה. אפילו הילדים האבודים רצו לבוא — לגלות סוף סוף מה זה “אמא”. פיטר נעצב, אבל הבין: הוא אולי לא רוצה לגדול, אבל לחבריו מגיע בית חם.
הם עפו חזרה ללונדון. אמא ואבא חיכו ליד החלון הפתוח — הם השאירו אותו פתוח כל הלילות, בתקווה שהילדים יחזרו. איזו שמחה הייתה בבית! וההורים אימצו אל לבם גם את כל הילדים האבודים.
ופיטר? הוא נשאר בארץ לעולם-לא — ילד לנצח. אבל כל שנה הוא בא לבקר את ונדי, ואחר כך את בתה, ולקח אותן לטיול קצר בארץ שבה אף אחד לא חייב לגדול.