פעם חי טוחן עני שאהב להתפאר. יום אחד הוא פגש את המלך והכריז בגאווה: ״הוד מלכותך, בתי יכולה לטוות קש ולהפוך אותו לחוטי זהב!״ — וזה כמובן לא היה נכון כלל.
המלך, שאהב זהב יותר מכל, אמר: ״הביאי אותה אליי מחר! אם זה נכון — אתחתן איתה. ואם לא...״ הוא לא סיים את המשפט, אבל הטוחן הבין.
למחרת הביא הטוחן את בתו היפה לארמון. המלך הוביל אותה לחדר מלא בקש עד התקרה, נתן לה כישור ואמר: ״עד הבוקר כל הקש הזה יהפוך לזהב — או שתיענשי!״ ונעל את הדלת.
הנערה המסכנה ישבה ובכתה. היא לא ידעה לטוות זהב! לפתע — פוף! — הופיע בחדר גמדון קטן ומשונה, עם זקן ארוך וכובע מחודד. ״למה את בוכה, ילדה?״ שאל.
המלך היה ידוע בחמדנותו בכל הממלכה. אוצרותיו כבר היו מלאים בזהב, אבל הוא תמיד רצה עוד. ״זהב! זהב!״ היה ממלמל בשנתו. כששמע על הנערה שטווה קש לזהב, עיניו נדלקו מיד.
״אני צריכה להפוך את כל הקש לזהב עד הבוקר, ואיני יודעת איך!״ בכתה הנערה.
״אעשה זאת בשבילך,״ אמר הגמדון בקריצה, ״אבל מה תתני לי בתמורה?״ — ״את שרשרת הזהב שלי,״ אמרה הנערה, ונתנה לו אותה. הגמדון ישב ליד הכישור: ויררר! ויררר! — ובבוקר כל הקש הפך לערימות של חוטי זהב נוצצים!
המלך היה מאושר — וחמדן. הוא הוביל אותה לחדר גדול עוד יותר, מלא בקש: ״גם את זה — עד הבוקר!״ שוב בא הגמדון, ושוב שאל: ״מה תתני לי?״ — ״את הטבעת שלי,״ אמרה הנערה. ויררר! — ושוב זהב!
בלילה השלישי החדר היה הגדול מכולם. ״מה תתני לי הפעם?״ שאל הגמדון. לנערה לא נשאר דבר. ״אין לי כלום...״ לחשה.
״אז תבטיחי לי,״ אמר הגמדון, ועיניו נצצו, ״שכשתהיי מלכה ותיוולד לך תינוקת — תתני לי אותה!״ הנערה, בבהלה ובייאוש, הבטיחה. ויררר! — והחדר התמלא זהב.
שלושה ימים ולילות לא ישנה המלכה. היא שלחה שליחים לכל קצוות הממלכה, שאלה זקנים וחכמים, ואפילו חלמה בלילה על שמות מוזרים. ״אולי... קשקשון? אולי... פטפטון?״ שום שם לא נשמע נכון.
המלך התחתן איתה כמובטח, והיא הפכה למלכה. כעבור שנה נולדה להם תינוקת מתוקה — ואז, פוף! הופיע הגמדון: ״באה לקחת את מה שהבטחת!״
המלכה בכתה והתחננה. לבסוף אמר הגמדון: ״אתן לך שלושה ימים. אם תנחשי את שמי — תוכלי להשאיר את התינוקת.״
יומיים ניסתה המלכה שמות: ״דוד? משה? שלמה?״ — ״לא! לא! לא!״ צחק הגמדון.
ביום השלישי, שליח של המלכה טייל ביער — וראה גמדון קטן רוקד סביב מדורה ושר: ״היא לא תדע, היא לא תדע, ששמי עוץ לי גוץ לי!״
השליח רץ לספר למלכה. כשהגמדון בא בערב ושאל בלעג: ״נו, מה שמי?״ — חייכה המלכה ואמרה בשקט: ״עוץ... לי... גוץ לי?״
הגמדון החוויר! ״מי גילה לך?! מי גילה לך?!״ הוא רקע ברגלו מרוב כעס — חזק כל כך, עד שנפל לתוך חור באדמה ונעלם! ומאז אף אחד לא ראה אותו שוב.
והמלכה למדה לקח חשוב: לעולם לא להבטיח הבטחות פזיזות — במיוחד לא לזרים משונים!