לפני שנים רבות, בקצה ממלכה ירוקה ויפה, עמד ארמון לבן עם גגות כחולים. בארמון גרה נסיכה קטנה בשם נועה, שהיה לה כדור זהב נוצץ — המתנה האהובה עליה מכולן.
בכל אחר הצהריים היתה נועה יוצאת לגן הארמון, יושבת ליד הבאר העתיקה, וזורקת את כדור הזהב באוויר ותופסת אותו שוב ושוב. הכדור נצץ בשמש והיא צחקה בקול.
יום אחד, בדיוק כשהשמש עמדה לשקוע, זרקה נועה את הכדור גבוה מדי. הכדור עף, פגע באבן — וצלל ישר לתוך הבאר העמוקה. פלופ! נשמע קול המים.
נועה הציצה לתוך הבאר החשוכה. המים היו עמוקים כל כך, שהיא לא ראתה את הכדור כלל. דמעות גדולות החלו לזלוג על לחייה. מה אעשה עכשיו, לחשה לעצמה.
ופתאום נשמע קול קטן ועמוק מן המים: קרקר... קרקר... למה את בוכה, נסיכה קטנה? מתוך המים הציץ ראש ירוק עם שתי עיניים גדולות ועגולות. זו היתה צפרדע.
הכדור שלי, כדור הזהב שלי נפל לבאר, יבבה נועה. הצפרדע הקשיבה בסבלנות ואמרה: אני יכולה לצלול ולהביא לך אותו. אבל מה תתני לי בתמורה?
נועה חשבה רגע ואמרה: אתן לך כל מה שתרצי — את השרשרת שלי, את הטבעת שלי, אפילו את כתר הזהב הקטן שלי. הצפרדע נענעה בראשה: לא, לא. אני רוצה רק דבר אחד — שתהיי חברה שלי.
שתאכלי איתי מאותה צלחת, שתשחקי איתי, ושאתן לי לישון על הכרית הרכה שלך. נועה, שרצתה מאוד את הכדור בחזרה, הנהנה מיד: מבטיחה! מבטיחה!
הצפרדע צללה למים העמוקים. עברה דקה, ועוד דקה — ופתאום היא עלתה למעלה, ובפיה כדור הזהב הנוצץ. היא הניחה אותו על שפת הבאר בעדינות.
תודה! קראה נועה בשמחה. היא חטפה את הכדור ורצה הביתה כל כך מהר, שהיא שכחה לגמרי את ההבטחה שלה. מאחוריה נשמע קול קטן ועצוב: קרקר... חכי לי...
בערב, כשישבה נועה לאכול ארוחת ערב עם אביה המלך, נשמעה דפיקה בדלת: טוק... טוק... טוק... מי זה יכול להיות בשעה כזו, תמה המלך.
הדלת נפתחה, ועל המפתן עמדה הצפרדע הקטנה, רטובה ורועדת מקור. נועה החווירה. היא זכרה את ההבטחה — והתביישה מאוד.
מה קרה, בתי? שאל המלך. נועה סיפרה לו הכל בקול רועד: על הכדור, על הבאר, ועל ההבטחה שהבטיחה ושכחה. המלך ליטף את ראשה ואמר: הבטחה היא הבטחה, בתי. גם אם הבטחת לצפרדע קטנה.
נועה נשמה עמוק, קמה מהכיסא, והרימה את הצפרדע בעדינות רבה. היא הושיבה אותה לידה, ונתנה לה לאכול מצלחתה. הצפרדע אכלה בתיאבון וחייכה חיוך צפרדעי רחב.
בזמן הארוחה סיפרה הצפרדע לנועה על החיים בבאר: על הדגים הקטנים שהם חבריה, על טיפות הגשם שמנגנות על המים, ועל הירח שמשתקף במים בלילה כמו מראה כסופה. נועה הקשיבה מרותקת — היא לא ידעה שהבאר היא עולם שלם.
המלך הביט בשתיהן בחיוך. הוא ראה איך בתו, שבהתחלה התביישה, מדברת עכשיו עם הצפרדע כאילו היא חברה ותיקה. לבו התמלא גאווה: בתי לומדת מהי הבטחה, חשב.
אפילו המשרתים, שבהתחלה נבהלו מהאורחת הירוקה, התרככו. הטבחית הביאה לצפרדע עלה חסה טרי לקינוח, והצפרדע קרקרה קרקור תודה שמח.
אחרי הארוחה שיחקה נועה עם הצפרדע בגן. הן קפצו יחד על הדשא, והצפרדע לימדה את נועה לקפוץ קפיצות צפרדע מצחיקות. נועה צחקה כל כך, עד שכאבה לה הבטן.
כשהגיע זמן השינה, הכינה נועה לצפרדע כרית קטנה ורכה ליד מיטתה. לילה טוב, חברה שלי, לחשה. לילה טוב, קרקרה הצפרדע בשקט, ועצמה את עיניה.
באמצע הלילה התעוררה נועה מקול מוזר. היא פתחה את עיניה — ובמקום הצפרדע עמד ליד מיטתה נער יפה עם עיניים טובות וחיוך חם. הוא לבש בגדים ירוקים כמו עלי היער.
מי אתה? שאלה נועה בפליאה. אני הנסיך יונתן, ענה הנער. מכשפה רעה הפכה אותי לצפרדע, ורק חברות אמיתית ולב טוב יכלו לשבור את הכישוף. את עשית את זה.
נועה לא יכלה להאמין. היא רצה להעיר את אביה המלך, וכל הארמון התעורר בשמחה. המלך חיבק את הנסיך, והציווה על חגיגה גדולה.
ומאז אותו לילה הפכו נועה ויונתן לחברים הכי טובים בעולם. הם שיחקו יחד בגן בכל יום, והצפרדעים בבאר קרקרו להם שירי שמחה.
ולפעמים, בערבים שקטים, היתה נועה יושבת ליד הבאר עם כדור הזהב שלה, ומספרת לצפרדעים הקטנות על כל מה שקרה. הן הקשיבו בעיניים גדולות, כאילו הבינו כל מילה. נועה למדה שאפילו יצור קטן יכול ללמד אותנו שיעור גדול, אם רק נקשיב לו בלב פתוח.
וכך, מתחת לשמיים מלאי כוכבים, נרדמו כל יושבי הארמון בשלווה — הנסיכה, הנסיך, ואפילו הצפרדעים הקטנות בבאר, שקרקרו להן שיר ערש עדין עד הבוקר.