לפני אלפי שנים, בארץ יוון הרחוקה, חי מלך חכם בשם אודיסאוס. הוא היה ידוע בכל העולם בחוכמתו ובתחבולותיו החכמות, וכולם אהבו אותו.
אחרי מלחמה ארוכה רצה אודיסאוס לחזור הביתה — לאשתו פנלופה ולבנו הקטן טלמכוס, שהתגעגעו אליו מאוד. הוא עלה על ספינה עם חבריו הנאמנים והפליג לדרך.
ההפלגה היתה ארוכה. הם עברו איים ירוקים, ראו דולפינים קופצים, ואכלו דגים שהדייגים ביניהם תפסו. אבל אודיסאוס ידע שמחכה להם סכנה גדולה אחת.
חברים, אמר אודיסאוס ערב אחד, מחר נעבור ליד סלעי הסירנות. הסירנות שרות שיר כל כך יפה, שכל מלח ששומע אותו שוכח את הבית, שוכח את החברים, ורוצה רק להקשיב לשיר לנצח.
המלחים נבהלו. מה נעשה, קפטן? שאלו. אודיסאוס חייך את חיוכו החכם: יש לי תכנית. תקשיבו היטב, כי היא דורשת שיתוף פעולה של כולנו.
קודם כל, אמר אודיסאוס, ניקח דונג דבורים רך מהכוורת שבספינה, וכל אחד מכם ישים אותו באוזניים. ככה לא תשמעו את השיר כלל.
אבל אני, המשיך אודיסאוס, אני רוצה לשמוע את השיר — אבל להישאר בטוח. לכן תקשרו אותי חזק לתורן הספינה בחבלים עבים. וכשאבקש להשתחרר — אל תשחררו אותי, לא משנה מה אגיד!
אחד המלחים הצעירים, ניקוס, שאל בדאגה: אבל קפטן, מה אם החבלים ייקרעו? אודיסאוס חייך: לכן נקשור שלוש שכבות של חבלים, ונבדוק כל קשר פעמיים. החכם מתכונן לכל מקרה, אמר.
בלילה לפני הסלעים לא ישן איש. המלחים בדקו את החבלים שוב ושוב, הכינו דונג טרי, ואודיסאוס עבר ביניהם ועודד כל אחד: מחר תעמדו במבחן — ואני יודע שתעמדו בו בגבורה.
המלחים הביטו זה בזה בדאגה, אבל הם בטחו בקפטן החכם שלהם. בבוקר שמו דונג באוזניים, קשרו את אודיסאוס לתורן בחבלים חזקים, והפליגו קדימה.
לאט לאט החלו להישמע צלילים מתוקים באוויר. השיר של הסירנות היה היפה ביותר שאודיסאוס שמע מימיו — כמו אלף פעמונים וכינורות יחד. ליבו נמשך אל הסלעים.
שחררו אותי! קרא אודיסאוס. אני חייב לשמוע מקרוב! הוא משך בחבלים בכל כוחו, אבל החברים שלו, שלא שמעו כלום בגלל הדונג, רק חיזקו את הקשרים כפי שהבטיחו.
הסירנות שרו יפה יותר ויותר, אבל הספינה המשיכה להתקדם. אודיסאוס נאבק ונאבק, אבל החבלים החזיקו מעמד, והחברים הנאמנים לא ויתרו.
לאט לאט התרחקו הסלעים, והשיר המתוק דעך ונעלם. אודיסאוס נשם עמוק והירגע. הוא הביט בחבריו בהכרת תודה: תודה שלא שחררתם אותי. הצלתם אותי!
ניקוס הצעיר הוציא ראשון את הדונג מאוזניו ואמר בהתרגשות: קפטן, היית חזק כמו סלע! אודיסאוס צחק: לא אני הייתי החזק — אתם הייתם החזקים. אתם שמרתם עלי כשהייתי חלש. זה מה שעושים חברים.
הם ערכו משתה קטן על הסיפון לכבוד הניצחון: לחם, זיתים ודגים. אודיסאוס הרים כוס מים ואמר: לחברים הנאמנים — שהם האוצר האמיתי של כל מסע! כולם הריעו.
ומאותו יום, בכל פעם שהים היה סוער או הדרך קשה, היו המלחים אומרים זה לזה: זכרו את הסירנות — עם תכנית טובה וחברים טובים, עוברים כל סכנה.
אודיסאוס גם סיפר את הסיפור לנכדיו שנים אחר כך, והם היו שואלים: סבא, באמת שמעת את השיר? והוא היה עונה בחיוך: כן, והוא היה יפה — אבל הבית היה יפה יותר.
המלחים הוציאו את הדונג מהאוזניים וצחקו בשמחה. עברנו את הסירנות! קראו כולם, ורקדו על הסיפון. אודיסאוס סיפר להם כמה יפה היה השיר — וכמה שמח שהוא שמע אותו בבטחה.
הם המשיכו להפליג, והים היה שקט וכחול. אודיסאוס עמד בחרטום הספינה, הביט קדימה, וחשב על הבית שמחכה לו — על אשתו, על בנו, ועל הכלב הנאמן שלו.
כעבור זמן הגיעו סוף סוף לחופי יוון. פנלופה וטלמכוס רצו לקראתו על החוף, והוא חיבק אותם חזק חזק. בכיתי מגעגועים, לחש הבן הקטן.
בערב ערכו חגיגה גדולה לכבוד שובו. אודיסאוס סיפר לכולם על הסירנות ועל התחבולה החכמה, וכל הילדים הקשיבו בעיניים נוצצות.
ומאז, כשהיה טלמכוס צריך להתרכז בלימודים ולא להיסחף למשחקים, היה אביו אומר לו: זכור את הסירנות, בני. תכנן מראש, ובקש עזרה כשצריך. וזה תמיד עבד.
ובלילה, מתחת לשמי יוון זרועי הכוכבים, נרדם אודיסאוס במיטתו החמה, שמח ובטוח — כי אין כמו לחזור הביתה אחרי מסע ארוך, אל האנשים שאוהבים אותך.